עושים טעויות

הצדדים, החלקים המוחנקים שבי, הסדיסט הוא הכי בשליטה.

הכי קבור.

בעומקי הוויתי, מוחבא מעין. העולם שלי שקט כשאני מתכחש לו, זה הראש בפנים שצועק.

השחרור שלו מעניק לי את השקט הכי גדול,  ופתאום הבנתי כמה זמן הוא לא היה בחוץ , חוגג את הכאב של אחרת בצחוק, בהתרוממות הרוח האישית, הניקוז של החוויה הקטרטית של ההתמסרות לכאב.

וזה לא שאני לא רוצה, זה רק שההתאמה של הפסיכי שלי למאזוכיסטית היא נדירה, ולוקחת בניית אמון בצעדי תינוק, כדי שאני אהנה לשחרר אני חייב לדעת שהיא נהנית מהכאב.

לא סובלת בשבילי, אלא נהנת.

לא נתתי סטירה טובה המון המון זמן.

לא הנפתי כלי משחית.

וממילא, הידיים שלי הספיקו בעצמם תמיד.

ועכשיו הם מגרדות מבפנים