חשבתי עכשיו משהו מצחיק, על כך שלפעמים אני רוצה ״לכעוס״ על הסאב-ית ולהעליב אותם על טעות שהם לא באמת עשו, משהו שהם לא באמת חושבים, מעין העמדת פנים. על כך שאני משנה את החוקים בתוך המשחק של החפצה לפעמים, ככה שלפעמים הסאב-ית לא מספיק בני אדם בשביל לחשוב מחשבות או להרגיש משהו, ועליהם להסכים איתי על זה ולהתנצל על כך שרמזו משהו כזה, ולפעמים רגע אחרי אני מבקשת מהם-ן ״ספר-י לי על המחשבות שלך, תגידי ללא הפסקה מה את חושבת כרגע בלי שום מעצור עד שאגיד סטופ״, כמו מעין תרגיל כתיבה.
ובעצם בבקשה הזאת שלי מהסאב-ית לזרום עם השינויים התכופים הללו, בקשה שלפעמים מתוקשרת ישירות ולפעמים לא, אני מרגישה קצת כמו הילד שאני עובדת איתו, שכשאנחנו משחקים משחקי דמיון הוא מבקש פתאום לשנות את החוקים ואומר ״אפשר שאת לא תדעי מה שסיפרתי? כדי שאספר לך שוב?״ או ״אפשר שאני צוללן ובעצם מלך הים ואת העוזר שלי?״
משהו בבקשה הזאת שלי מהצד השני להשתתף איתי בהעמדת פנים מרגיש לי לפעמים מאוד ילדי ותיאטרוני. מעין בקשה תמימה שלי ״אפשר שבעצם תהיי/תהיה חפץ? אפשר שבעצם אני המלכה? אפשר שבעצם אני אלוהים ואת/ה תעשו הכל בשבילי?״
ממש דומה ברמה מסוימת.