אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

שקט נוזלי

שטויות שלי ובעיקר עבורי.
הכותבת לא תמיד בקו הנורמל. הקריאה על אחריותכם בלבד.
לפני 5 שנים. 22 בספטמבר 2019 בשעה 19:47

לאחרונה קוראת פחות.. 

הקסם מתפוגג. 

 

כשהפרסונה של המילים לא תואמת את הפרסונה במציאות אני מתאכזבת. 

 

ולפעמים פשוט מתחשק לי לטבוע במילים. 

הנוגעות.

הנכונות. 

הנקיות.

המעוררות. 

המדויקות. 

 

אבל הקסם נעלם.. ואני יודעת מי עומד מאחוריהן.

יודעת שהמילים הן רק מילים. 

 

ולפעמים מתחשק לי לצעוק ולספר לכל העולם מי אתה.. או את.. 

אתה שכותב מילים מדהימות. 

או את. שהיית חברה ובשנייה הפנת גב, כשגבר פתח את זרועותיו. 

 

מתחשק לי לרגע להתפלש בבוץ המגעיל שבו כולם מדברים על הכל ועל כולם. 

 

אבל בחרתי דרך אחרת. 

של כבוד. 

ולכן נוצרת את לשוני. 

גם אם שרטו או הכאיבו.. 

מאחלת רק אושר ואהבה. 

 

גם ככה צלקות מהממות לי. 

 

⁦♥️⁩ 

מממ נעים לי היום :) 

לפני 5 שנים. 22 בספטמבר 2019 בשעה 10:44

ילדונת. 

קטנה.

עיניים סקרניות. 

עיניים תמימות. 

תלתלים,  בצבע שוקולד, רכים. 

גוון עור מוקה. 


ילדונת. 

קטנה. 

יושבת על הרצפה. 

מוקפת בצבעים. כל כך הרבה צבעים. 

מוקפת בחוברות צביעה. 


ודובי אחד. 

יושב לו בפינה. 

ענק. 

אדום. עם בטן לבנה. 


ילדונת. 

קטנה. 

יושבת על רגלי הדובי.

לוקחת כל יד שלו בידה. 

מחבקת את עצמה. 

עטופה על ידי דובי ענק. 


ילדונת.

קטנה. 

עטופה. 

רגועה.  


בטוחה. 

 

⁦♥️⁩ 

יכול להיות שבגלל הדובי הזה שנכח לאורך כל ילדותי יש לי קטע עם גבר גבוהים במיוחד למרות שאני רק 1.57?!  מממ מעניין 

 

 

לפני 5 שנים. 21 בספטמבר 2019 בשעה 21:25

כשאני טועה... 

וכן זה קורה.. 

אפילו לא מעט לאחרונה..  

 

אני לוקחת אחריות.

מתנצלת. 

נוהגת בכבוד הראוי. 

הכבוד הראוי לאותו אדם. 

הכבוד הראוי לי. 

 

עם זאת.... 

סמרטוט מעולם לא הייתי. 

גם לא שק חבטות. 

 

המילים שלנו. 

אלו שאנו בוחרים להשתמש בהם.. 

הם מי שאנחנו. 

 

כנה. 

אמיתית. 

ישירה. 

וכן. גם טועה לפעמים.. 

 

⁦♥️⁩ 

לא מושלמת. רק אני. 

לפני 5 שנים. 21 בספטמבר 2019 בשעה 20:27

האנרגיה זורמת להיכן שתשומת הלב מופנת. 

 

ולכן הגיע הזמן לכתוב אושר.

 

גם אם הוא עדיין בדרך.

 

⁦♥️⁩ 

הולכת לישון בתוך חיבוק. 

גם אם רק אצלי בראש. 

לפני 5 שנים. 19 בספטמבר 2019 בשעה 14:50

מי אני אם אין לי למי לתת. 

חום.

תשומת לב. 

חיבוק. 

 

את עצמי. 

 

⁦♥️⁩ 

 

לפני 5 שנים. 15 בספטמבר 2019 בשעה 9:33

אחרי שנה. 

שהיית פה.. ולא פה. 

איי שם ברקע. 

 

הצלחת במקומות שאחרים כשלו. 

בלי מאמץ. 

בלי יותר מידי מילים. 

זכית לקבל הצצה למקומות נעולים.  

 

מעולם לא היה לי צורך לכתוב אותנו. 

לא היית השולט שלי. 

לא הייתי הנשלטת שלך. 

עבור זה אני צריכה רגש רומנטי. לצערי. 

 

אבל היית כל כך הרבה. 

היחיד שלימד אותי לחבק. 

 

סימבולי שהתמונה האחרונה שיש לי ממך בראש היא החליפה הכחולה שלך מתנופפת בעודך יוצא מהבית שלי. בלי חיבוק או נשיקה. 

כתבת "נתראה בקרוב". 

ואני.. ידעתי שלא אראה אותך עוד. 

 נכנסתי למקלחת ובכיתי את חיי, כי לי.. מגיע יותר מסיומת כזו. 

 

אז סיימתי אותנו. 

כי הגיע הזמן. 

כי אם אני לא יכולה להיות עבורך כשקשה לך אני לא מבינה למה אני פה.. 

 

סימבולי  שאנחנו מסיימים יום לפני השנה החדשה שלי... 

ואולי זה בדיוק מה שאני צריכה כדי להתחיל מחדש. 

 

עוד מעט.. כשיגמרו הדמעות.. אני אזכור רק את הטוב.. כזו אני. בוחרת את המציאות של עצמי. 

 

בוחרת לחייך עם הדמעות.. 

מצחיק כמה שדמעות יפות לי. 

 

⁦♥️⁩ 

מעניין כמה אחפור פה עד שיגמר מחר... 

 

לפני 5 שנים. 15 בספטמבר 2019 בשעה 7:45

הייתי מבקשת תשומת לב.. 

הייתי מתחננת לחיבוק. 

הייתי מתרפסת בשביל יותר.. 

 

אבל מה הטעם.. 

אתה תישאר שם.. 

ואני פה.. 

 

אז אני לא אבקש. וגם לא אתחנן. 

אולי כי עמוק בפנים אני יודעת שאני ראויה שיבקשו אותי.. 

או אולי כי משהו אחר..

 

אולי.. 

 

⁦♥️⁩ 

נשאר קצת פחות מ48 שעות... 

לפני 5 שנים. 15 בספטמבר 2019 בשעה 6:47

וזה יגמר. 

ממש כמו קסם. 

גוש הדמעות בגרון. 

המחנק בנפש. 

הצרחות בראש. 

ההתחשבנות שלי עם עצמי... 

 

הכל יעלם. 

 

והשקט יחזור... 

 

השאלה היא איך אני עוברת את השעות האלו.... 

 

⁦♥️⁩

 

לפני 5 שנים. 14 בספטמבר 2019 בשעה 2:35

פשוט להירדם בתוכו... 

להתחפר בתוכו. 

להיעלם בתוכו. 

 

ובבוקר, להתעורר לחיים בתוכו.

 

⁦♥️⁩

לפני 5 שנים. 8 בספטמבר 2019 בשעה 9:04

צורחתתתתתתת מבפנים! 

 

כבר בקושי נושמת. 

ואין אוויר.

ואין חמצן. 

 

ויותר מכל. 

אין ברירה. 

אז פורקת פה לרגע.. 

וממשיכה לעוד יום. 

♥️

יגיע הרגע שאכתוב פה אושר. שיגיע כבר.