לא בחרתי כינוי לעצמי מאז חדרי הצ’אט של תפוז או נענע לפני כמעט 20 שנה..
מה לי ולכינויים.
אבל זה.. זה עלה אינסטינקטיבית.
סופה.
וכרגיל האינסטינקט שלי לא טועה..
לקח לי בערך יומיים להבין עד כמה הכינוי זו אני.
סופה. לא עוד סתם משב רוח.
הגיע הזמן שאגיד לעצמי. את לא עוד אחת.
סופה. שנעה בתכליתיות ומטרה.
יודעת מי אני ולאן אני הולכת. גם אם הדרך משתנה. עליות מורדות. אני יודעת מה היעד.
סופה. מרהיבה. חזקה. איתנה.
אני מעצמה. אני יוצרת. את הנפש שלי לא קל לכופף.
סופה. עם הזהרת נזקים.
כן, יש לי את הכוח להרוס ולהחריב. כמו לכולנו. אני מעדיפה לאהוב, לבנות ולשקם.
סופה. שמרכזה עין הסערה.
הניגודיות שבין הסופה עצמה לבין עין הסערה פשוט מקסים אותי.
איך במרכזו של כוח טבע חזק ועוצמתי עומד שקט. מופתי.
אין לי דרך נכונה יותר להמחיש אותי.
אני הרבה דברים. חלקם טובים יותר. חלקם טובים פחות.
במרכזי. עומד השקט.
השקט שלי. להיות אני. על כל הגוונים. על כל הטעיות, חוסר הניסיון והביטחון. זו אני.
וכל מה שיש לי לתת לך זה אותי.
נקיה. אמיתית. בלי מסכות. בלי מניירות. בלי משחקים. כמו בטבע.
סופה.
❤️
מסוגל להשתלט על סופה?
