נוהגת.
אין כמו הגה וכביש מהיר לארגון מחשבות.
משעשע אותי השיקוף.
מזג האוויר. בחוץ.
התחושות שלי. בפנים.
בחוץ, עננים אפורים וכבדים.
בפנים, עננים אפורים בראש ולב כבד.
בחוץ, גשם יורד בלי הפסקה.
בפנים, הדמעות ממשיכות להגיע. המחנק לא הולך.
בחוץ, הגשם והרוח לא מאפשרים לראות מטר קדימה.
בפנים, הדמעות והכבדות לא מאפשרות לראות את המחר.
בחוץ, המגבים עובדים בשיא המרץ לאפשר ראייה. ללא הצלחה מרובה.
בפנים, מנסה כל רגע ורגע להתאפס על עצמי. גם ללא הצלחה מרובה.
בחוץ, סופה משתוללת. משתלחת לכל כיוון. ללא סימני העלמות בקרוב.
בפנים, סופה משתוללת. משתלחת לכל כיוון. ללא סימני העלמות בקרוב.
ואז ההגיון המעצבן הזה שיש לי בראש אומר לי בשקט..
״ אף אחד לא יכול על איתני הטבע. הסופה תירגע רק כאשר היא תחליט.. אז למה את ממשיכה לחפש פתרונות בחוץ? את יודעת שהכל מתחיל ונגמר בך!״
שונאת את קול ההגיון הזה!
במיוחד כשהוא צודק!
❤️
זה לא שינה את זה שאני עדיין צריכה את החיבוק ההוא!
