לפני 5 שנים. 10 בינואר 2019 בשעה 22:37
אחח כמה שאני אוהבת אותם..
אוהבת לדעת מה מצפה לי.
אוהבת להיות מוכנה.
אוהבת את תחושות הביטחון שהם נותנים לי.
כשהם נשברים משהו בי נסדק.
תחושת המחנק והלחץ עולים.
חרדת הנטישה, שהיא לעצמה דיי תמוהה שכן מעולם לא ״ באמת ננטשתי״.
הספקות העצמיים
תחושת ה״לא ראויה״
תחושת הפגיעות הנוראית הזאת.
ואז הילדה הקטנה שבי לובשת אפוד מגן מרימה עליי עיניים גדולו ואומרת לי. ״את הכי ראויה! אני אגן עלייך״
💜
כבר חודש שהגוף הזה לא חווה כאב. הנפש שלי מתחילה להתפזר.