לפני 5 שנים. 20 בינואר 2019 בשעה 21:31
דמעה אחת בודדת.
זה כל מה שאני מרשה.
נשברת לרגע.
משחררת לרגע.
ואוספת.
זו הדמעה של הגורה.
היא צריכה חיבוק וחיזוק.
חזה גדול להניח עליו ראש.
יד גדולה שתלטף את הראש.
וקול עמוק שיגיד לה ״אני פה גורה. אני אגן. אני אשמור. אני הגב שלך״!
זו דמעה של הגורה.
זו לא דמעה שלי.
פה עומדת לביאה.
צוואר מתוח.
חזה בולט.
מבט חודר.
ללביאה אין זמן לדמעות.
היא פה כדי לשמור על מה ששלה.
והיא דרוכה.
עושה צעד.
ומחכה.
בוחנת.
שוקלת כל צעד וצעד
ואם צריך היא תחשוף גם שיניים.
❤️
אני שונאת מלחמות. אבל אם לא תהיה ברירה אני אלחם כמו לביאה.