אני אלבש שחור.
שמלה שתחבק שדיים מלאים ומותניים צרות, תחליק על אגן עגעגל.
אנעל נעלי עקב גבוהות ושחורות עם רצועות בקרסול, ממש כמו אזיקים.
על פני חיוך מתריס בצבע אדום דם.
בעיניי חיוך ביישן וחושש
אתה תלבש עוצמה שקטה.
ומבט חודר. מפשיט מכל ההגנות שבניתי במשך חיים שלמים.
אתה לוקח את ידי. יד שניה על המותן. מקרב.
השדיים נחלצים אלייך. צמרמורת.
הריח שלך עוטף אותי. סחרחורת קלה. מאבדת יציבות.
אתה מחייך חיוך ממזרי.
נושמת. מחזירה אותי לעצמי.
קדימה מותק, בא נרקוד.
אתה מתחיל.
צעד קדימה.
צעד אחורה.
צעדים לצדדים.
אני נותנת לך להוביל.
מכירה כל צעד וצעד. יודעת מה עתיד לבוא.
ואני, אני עוקבת אחרי כל צעד.
בודקת שאתה מיומן. שיודע את הריקוד.
וגם אם טעית בצעד, אתה בכיוון הנכון.
אתה ממשיך. מהדק אחיזה.
סיבוב ועוד סיבוב.
משהו משתנה.
הקצב, התנועה.
הגוף שלי כבר לא שלי.
והראש שלי כבר לא ברשותי.
אלא שלך.
מובל על ידך.
אנני בודקת עוד צעדים.
לא עוקבת. לא בוחנת.
מתמסרת.
לריקוד.
לעצמה.
אלייך.
❤️
אתה, שטרם נכנסת לחיי. קדימה.. תזדרז.. קשה לעמוד על נעלי עקב כאלו למשך זמן..
