שקט נוזלי

איו לי יצר מזוכיסטי. 

אולי מזוכיזם ריגשי. 

זה אולי. 

הסימנים מגיעים בקלות. 

מאז מעולם. 

טרום רומן הכאב. 

תמיד הייתי מוקסמת מהם. 

הצבעים. 

מרקם העור. 

הכאב החד כשנוגעים. 

תמיד האמנתי שהסף נמוך. 

אני רגישה. 

המכה הכי קטנה ואני מייבבת כמו ילדה. 

מה לי ולכאב. 

3 קעקועים. 

אחד מהם משתרע על כל הצד הימני של הגב. 

מחריץ התחת ועד לכתף. 

תמיד הייתי מאוהבת בתחושה של המחט חודרת את עורי. 

ועדיין.. מה לי ולכאב. 

הניתוק. זה מה שלי ולכאב. 

 אין לי שום צורך בכאב. לא כאב לשה הכאב. 

העיניין הוא שכאב נכון מנתק אותי. 

ובצורך בניתוק.. נו זה כבר סיפור אחר. 

חושבת מהר. מהר מידי לפעמים. 

חושבת על הרבה. במקביל. 

מבקרת. 

מנתחת. 

עורכת ביקורת נזקים. 

ובנוסף להכל מקפידה לבקר את ההתנהלות האישית שלי. 

שפה. 

התנהגות. 

אכילה. 

מזג. 

הצבת מטרות. ויעדי בניים. 

עמוס אצלי בראש. 

הניתוק המתוק. זה כל מה שאני צריכה. 

כאב. 

הכאב היה היחיד שהעניק את זה השקט. 

השקט הנוזלי ההוא. 

ופתאום גם אותו אני לא מצליחה להכיל. 

מתחננת לקצת שקט. 

⁦♥️⁩

מחייכת. באופן טיבעי ואמיתי. למרות העייפות. 

סעמק אפילו את הטאצ' להתבכיין כמו שצריך איבדתי.  

הלכתי לחייך ללקוחות.... שזה בכלל מזוכיזם מסוג אחר.