קולו של הצבע נטול הגוונים.

כבר תקופה שאני נלחם בבדידות..

לא מלחמה של אלימות,

מלחמה בסגנון של השלמה, מודעות.

אחרי שנים שאתם מעבירים ביחד,

שנתת את כל מה שלב שלך היה לתת,

שהיית מוכן להקריב הכול בשביל 2,

מאוד קשה ללמוד לאהוב את עצמך לבד.

הרבה מאוד זמן ששנאתי אותה. שקרים על גבי שקרים, בגידות, מניפולציות - זה באמת כבר היה יותר מדי, הייתי חייב ללכת.

הכי עצוב הוא שלה לא היה אכפת.

צעצוע אחד נשבר, מחליפים בחדש.

אחרי כל מה שהייתי, אין לי ערך.

נשארתי עמוד תמיכה סדוק ושבור שטעה בבחירה.

פה כבר שנאתי את עצמי.

למרות הכול (ולא נכנס למה זה הכול),

לא וויתרתי.

הבנתי את התמצית של המחסומים שאני ניצב בפניהם:

1. ללמוד לאהוב את עצמי.

2. להיות נאהב בזכות מי שאני.

ואז, לפני כמה ימים חשבתי שמצאתי חופש..

מקום שבו אני יכול לצעוק, בלי שאף אחד שמכיר אותי שומע.. 

לצעוק את כל מה שיש לי לצעוק,

אבל בשקט.

מצאתי חופש בכלוב.

כן, גם אותי מצחיקה האירוניה..

האירוניה הכפולה, שגם בכלוב אין חופש.

וואלה,

אני רוצה להיות שלם.

אני בנתיים ממשיך להלחם בבדידות..

סעיף 1 זה עבודה שלא נגמרת.

אבל בואו נדבר תאכלס,

בשביל לנצח חייב להיות לפחות 2.

שלכם פה,

אני.