קולו של הצבע נטול הגוונים.

לפני כמה שנים יצא לי לעסוק ברפואת חירום.
ניהלתי צוות אמבולנס לתקופה, לא בצבא - למתחכמים.

יצא לי ללוות עשרות אנשים בסוף חייהם, ממש ברגעים האחרונים.
בדיעבד, אני מבין כמה עוצמתי זה היה וכמה לא הבנתי את זה אז.

רק לאחר שנים התחלתי לעכל את החוויות ולפרשם למסקנות.
אני אחסוך ממכם את החפירה על התהליך ואגיע ישר לפואנטה:

99 אחוז התעסקו בלהתחרט על דברים שהיו. סבלו כל שניה אחרונה.
לא בהכרח מדבר פיזי, האמת שלרוב מעינוי נפשי עצמי.

חשוב לי גם להגיד שלא כולם דיברו. 
האמת שהרוב פשוט זעקו עם העיניים.
אמנם אין לזעקות האלה קול,
אבל הן עדיין מהדהדות היטב אצלי בראש.

ועם כמה שהתהליך ארוך ועדיין מתמשך.. מתגבשת לה מסקנה פשוטה.
אתמול כבר היה,
מחר עדיין לא קרה,
רק עכשיו.

צריך להקפיד לזכור שרק עכשיו, כי הדרך שנקבע לנו עכשיו תקבע גם את הרגע האחרון.
אני לא רוצה לענות את עצמי ברגע ההוא,
אני רוצה לקבל אותו, להשלים אותו ולעצום את העיניים עם חיוך.

אני לא במקום של קבלה,
לא קרוב אפילו.
אבל לפחות אני בדרך.