קולו של הצבע נטול הגוונים.

הפסקתי להרגיש.

לא כאב, לא שמחה, לא אושר ולא שנאה.

רק תחושה כזאת בבטן של מערבולת,

כמו בלנדר שחיברו לכור גרעיני.

אם בהתחלה האמנתי ששינוי זה התשובה,

אין תשובה. הכול חרא.

אין תרופה ללב שבור,

במיוחד לא לאחד פגום כמו שלי.

לאן הולכים עכשיו? הביתה? אין דבר כזה..

אני מסתובב כבר שנה במקום,

אוחז לעצמי בשיער ומנסה להבין מה עכשיו.

ניסיתי הכול, כל מה שאפשר ולא צריך לנסות..

בהתחלה כדי לא להרגיש את הכאב הכי מייגע

שחוויתי וחוויתי כאב..

אחרי זה, ניסיתי הכול רק כדי להרגיש משהו,

כי כבר לא הרגשתי כלום.

כל בוקר פוגע בי כמו רכבת הרים.

עוצמתי ומסחרר אך ריק ואפל בוא זמנית..

השמש זורחת אבל אני לא רואה שום אור.

אני מתבדח על זה, ככה זה לא נשמע רציני..

ככה האנשים שסביבי לא חושדים יותר מדי..

אבל אני באמת מנסה שלא לקפוץ מהגג כל בוקר.

אני לא לבד, אבל אני כן.

הבדידות תעכל אותי מבפנים,

תאכל אותי חי כי אני בקושי ארוחת בוקר בשבילה.

לא נועדתי להיות פה, אני בנוי לסוג אחר של עולם,

אחד שיותר מלא באהבה

ולא העולם הפרוץ שאנחנו מכירים..

אין לי על מה לחשוב יותר, אין לי על מה לדבר..

העולם חי את החיים שלו, ואני את שלי בשלי.

קיצר, לא יודע מה להגיד לכם, פשוט חרא.