קולו של הצבע נטול הגוונים.

אני באמת כבר לא יודע מה לעשות.

כל בוקר אותה שאלה: "למה לעזעזאל אני קם בבוקר?"
והאמת שהתשובה "בשביל עצמך" מאסה עליי..
אני פשוט לא מסוגל - זה לא אני.

שנים עשיתי את זה בשביל שנינו.. לא יודע מה זה בשביל עצמי..
זה מרגיש לי ריק, בודד, חסרת משמעות ותכלית.
אין לי הסבר רציונלי, תהרגו אותי.

"תראה מה השגת, תראה למה אתה מסוגל - ועוד לא התחלת לחיות"
זה שאני מסוגל לדברים שאחרים לא, לא אומר שאני רוצה אותם.
יש אנשים שיכולים להצמיד את הלשון לאף - הם מיוחדים.. אבל זה לא אומר שזה מטרת חייהם, לא?
אני פשוט לא מרגיש שלם עם זה..עם הדרך ה"כביכול נכונה".
זה לא מה שחסר לי. 

וכל לילה, כל הלילה, אני בוהה בקיר הזה..
צבע כזה נטול גוונים.. עם צליל מחריש אוזניים.
וכל לילה הוא לוקח אותי למקום אחר, לפינה אחרת של עצב.
הדבר הקבוע היחיד הוא שבסופו של כל לילה מגיע הבוקר..
אבל הבוקר לא מספיק - הוא רק הכנה שוב ללילה.

אז מה עושים?
מתפרקים בחדרי חדרים. מנסים לאחות את השברים..
רושמים מלא בולשיט לאנשים שבכלל לא מקשיבים.
זה מה שעושים. ככה מתגברים. לא באמת, אבל ככה מנסים.
"בסופו של דבר גם ככה כל הדרכים מובילות לאותה נקודה.."
אני תמיד מנחם את עצמי, זה גם ככה לא משנה.

ואז, לפנות בוקר, עם כל זריחה מגיעה אותה מסקנה:
כבר לא אכפת לי מהדרך,
היא לא מלהיבה אותי, לא משמחת כמו פעם.
זה יותר מסלול מהול בבדידות שאני לא מצליח להסיר מעצמי,
בכאב שאני מסווה בחיוך שדורש לא מעט אימונים.

אני מתיישב על המיטה אחרי עוד לילה ושואל את עצמי:
"למה לעזעזאל אני קם בבוקר?"

https://open.spotify.com/track/77q65VGEbRnJlnX50UfnZS?si=EdQTxZBaRpuccqUsUItKIQ