קולו של הצבע נטול הגוונים.

מאז שהלכתי משהו חסר.
משהו ממני, ממה שאני, נשאר אצלך.

מאז,
הייתי כלכך עסוק בלהתקדם הלאה.
הגשמה עצמית, מימוש פוטנציאל..
חיים חדשים, אנשים חדשים, קריירה..
למלא את הזמן בכל מה שרק אפשר.
האמת? מסיבה פשוטה.

הייתי צריך לשכוח.
לשכוח את השקרים שהאכלת אותי,
למרות שהיה להם טעם מתוק של אהבה.
לשכוח את התמימות הטהורה,
כי גם היא הייתה רק מסכה עם ריסים.

כל מה שנשאר לי לעשות זה לעוף קדימה.
כמו ילד שנולד עם כנפיים,
כמו אופניים בלי מעצורים.
דוהר קדימה בלי לחשוב על הסוף.
בלי לעצור, בלי להסתכל אחורה, רק לדהור.

ולפעמים לרוץ קדימה זה טוב..
ככה משיגים מטרות, יעדים, שאיפות..
ככה נשארים במקום הראשון..
מאיצים קדימה ולא מסתכלים לאחור.

בוא זמנית, ככה גם נוצרת אשליה.
תסתכלו מבחוץ? ילד פלא. מאושר. מלא חיים.
תסתכלו מבפנים? משהו חסר.

חסר חלק.
ממני, ממה שאני.
חלק שאפשר לי לעצור רגע,
להסתכל על הנוף, לקחת נשימה..
חלק של שלווה, של רוגע, של אהבה..
במילים אחרות,

החלק שעושה אותי שלם.


אבל ככה זה כשרוכבים על אופניים בלי מעצורים.
אין זמן לעצור לחלקים שנופלים בדרך..
או שממשיכים קדימה, או שמתרסקים.

https://open.spotify.com/track/3892iPhCn6bo6T6hr661Eh?si=Sd0u50TwRMmqIcZH-NZctQ