קולו של הצבע נטול הגוונים.

יש לי נטייה לארוז את מה שאני חושב,

בעטיפה של מילים יפות לפני שאני מגיש אותם לכם.

הפעם אדבר איתכם תאכלס.

איך ילד בן 26 יכול לדבר ככה על כאב?

אז יכול.

לכמה ממכם אנשים מתו בידיים? 

כמה ממכם ננטשו?

כמה פעמים ננטשתם? פעם? פעמיים? נסו 5.

כמה ממכם בושרו שהחיים שלהם קצרים יותר,

פשוט, כי ככה זה החיים, כי לא להכול יש תרופה.

כמה ממכם היו צריכים לחבק את החבר שלהם, 

חבר אמת, אחרי שהורדתם את אביו מהחבל?

כמה ממכם היו צריכים לקום וללכת מאהבת חייכם,

כי גם היא, המשפחה היחידה שנותרה לכם, בגדה בכם?

כמה ממכם ראו אי-שפיות? כמה ממכם טיפלו בזה?

כמה ממכם היו שם בשביל בנאדם שלא מאמין בחיים,

כשאתם בעצמכם מתים לסגור כבר את הבאסטה.

אם רק הייתם יודעים כמה פעמים האמנתי בטוב,

שלכל מעשה שאני עושה יש השפעה חיובית על העולם.

אולי יש, לא עליי בכל מקרה.

אני כל-כך לא מצליח לעכל את הבדידות, 

שאני מרגיש כמו חור שחור שבולע את עצמו.

אין לי על מי להשען חוץ מעל עצמי.

כלום לא מגיע, וכשמגיע, לא מתאים.

אני לא מפסיק לדמוע כל פעם שניצת אצלי רגש חיובי,

וגם זה נדיר.

אני אבוד.

אבוד לגמרי בתוך עצמי, לבד.

חושבים שידעתם כאב?

כל זה תקציר, בקושי פרומו.

ואני עדיין, פאקינג עדיין מנסה להמשיך,

למרות שגם זה כבר מתחיל להרגיש לי מיותר.

לדעתי יש לי כל זכות לדבר על כאב,

ותעשו טובה,

אל תגידו לי לנשום עמוק.