שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

פותח חלון ודלת

המחשבות שלי.
מערכת היחסים שלי, שמשתנה לפתע.
לפני 6 שנים. 23 בספטמבר 2018 בשעה 7:45

אנחנו לא נכנעים לרעש.

הסביבה קוראת לנו, מנסה להפריד בינינו.

אנו ממשיכים בשלנו. מחזיקים ידיים, מחבקים את היחד. 

מנצחים את הרעש.

מאובקים, מחייכים אחד לשנייה, כשהאבק יורד.

 

לפני 6 שנים. 16 בספטמבר 2018 בשעה 20:19

הקנאה מתבטאת בגב שלי.

כל הלחץ והרגשות הרעים מתרכזים בשרירים.

כולי מעקצץ, כואב, כמו קוצים הנשלפים החוצה. 

התמונה בראש היא של סרט אנימה.

לא ראיתי מספיק סרטים בכדי לדעת מי השד/הגיבור שלי.

מחפש את המנטרות שירגיעו אותי, שיכוונו אותי.

אני בכלל רוצה להשקיע בדוקטור הו.

לפני 6 שנים. 11 בספטמבר 2018 בשעה 20:42

לפני 6 שנים. 10 בספטמבר 2018 בשעה 20:59

“I don’t feel guilty about any pleasure.

I think you should only feel guilty if you don’t take pleasure.”

                                              Nigella Lawson

לפני 6 שנים. 6 בספטמבר 2018 בשעה 16:01

לבחור בך כל פעם מחדש.

גם כשקשה וגם כשטוב.

מתוך קנאה ומתוך אהבה.

לבחור בך ברגעים השגרתיים.

לשתף אותך בחוויות מסמרות שיער.

גם כשכואב וגם כשנעים.

בכל יום, בכל שעה, בכל פעם מחדש.

לפני 6 שנים. 5 בספטמבר 2018 בשעה 20:29

תמיד הייתי לבד.

חותך חברויות באבחת חרב.

מעבר דירה / מעבר בית ספר / צבא / אוניברסיטה...

מעט מאוד חברים נשארו. בעיקר אלה הדורשים טיפול מעט.

לרוב, אני לא באמת צריך אותם. 

תנו לי מוזיקה, ספרים, משחקי מחשב ותפקידים או אתגר חדש בעבודה - המוח יפתור הכל מעצמו.

יזרוק את הבעיה בפינת רחוב והלאה, לדבר הבא.

הפעם הפחדים הכינו מארב. 

קל יותר לנצח אותם בכל סיבוב מחדש.

לפני 6 שנים. 28 באוגוסט 2018 בשעה 17:46

אני משחק ומנחה משחקי תפקידים מאז מלחמת המפרץ הראשונה.

יוצר מפלצות וגיבורים.

מספר סיפורי גבורה ונקם.

טוען אקדחים דמיוניים בכדורי כסף בשביל להילחם בגדולים שבאויביי.

 

תמיד עדיף להרוג מפלצות דמיוניות מאשר לשרוף קשרים אמתיים במעשי נקם.

לפני 6 שנים. 25 באוגוסט 2018 בשעה 22:26

לפני שתיים-עשרה שנה הם נחשפו עליי לראשונה, בחלום.

הייתי על החוף. נדתי בראשי. הם נדו חזרה וירדו שוב למצולות.

היום הם חזרו שוב. הם כאן כבר כמה ימים. מעודדים פחד, קנאה; בושה, שנאה, כעס.

 

שלושים שנים הם כאן. מנסים בכל פעם מחדש.

לא הותרה לי ברירה, אלא לנסות להיאבק בהם.

לפני 6 שנים. 24 באוגוסט 2018 בשעה 18:14

הבחירה הראשונה הייתה במסיכה.

אפשר להתחבא מאחוריה, בניסיון לשלוט בכל הרגשות הצפים ועולים.

אני לא כאן בשביל להתחבא.

עשרים שנים של רגשות מבעבעים.

מחוג הקול עבר לקו האדום.

לכן... רבע הדולר של Two-Face.

לפני 6 שנים. 24 באוגוסט 2018 בשעה 16:19

לדדאלוס גם היו כנפיים.

הוא שמר על מרחק בטוח וכך הגיע לחוף מבטחים.

אני יוצא אל השמש. 

תמיד יש סכנה שדדאלוס יהפוך לאיקרוס והנישואים הללו יתרסקו.

יש סיכוי שווה שנגיע לחוף מבטחים וכל הטוב שלנו יהיה מופלא עוד יותר.

אנחנו ממש טובים יחד.

למה לצאת לשמש?

לא רוצה שנחיה יחד, כלואים בתוך מגדל.