המוח המשיך הלאה מזמן. האיברים אמנם הביעו התנגדות, אך זרמו איתו. עם זאת, איבר אחד קטן עמד במקומו נסער וזעק, איך? איך אתם ממשיכים הלאה?
ענו לו שאר האיברים שזו דרך העולם, בסוף חייבים לשחרר, חייבים להמשיך. הרי אם נישאר כך, לעולם נגשים.
הלב, שהרגיש שאין לו מבין, שהוא זה שחף מפגמים וכל השאר אשמים, טרק את דלת החדר בעצבים. הרי איך יבינו אותו, כשכל החדרים ריקים?
ניסה לרכך אותו המוח, ניסו גם שאר האיברים, אך הלב עקשן היה, הס מלהקשיב.
חודש עבר, וחודש נוסף. קיץ הפך לסתיו, החורף כבר כמעט נגמר, והוא הקטן מתחפר ברגשותיו. הוא הקטן ממאן להמשיך, ממאן להאמין שנגמר.
ישנם ימים שבהם הוא מציץ מבעד לחדר, מחוץ לכלוב העוטף ומגן, רואה מבעד לעיניים ולצללים את השמש המרקדת. מצטרף להליכה מהירה או ארוחה טובה, ושוכח.
לפעמים, רק לפעמים, מייחל לו הקטן, שתהיה לו היכולת לשכוח, להמשיך הלאה, לא להתקע בכל דלת. ויש לו לפחות ארבע כאלה.
להמשיך, בלי להביט לאחור.