שולטת בהתהוות

הבנתי שלא לכולם ברור שהחוויות שאני כותבת עליהן אמיתיות, ברוב המוחלט של המקרים. ליתר דיוק, כל הפוסטים שלי חוץ מהפוסט הזה.

אז כדי לעשות סדר בסיפור הזה,

כל מה שלא באמת קרה כתוב בכחול . קפיש?

☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆☆

אתמול היה מן יום חסר- מעש כזה. השגרה החדשה שלי עוד לא ברורה ואני מעבירה את הזמן בבריחה למסכים וניסיון עיקש לא לשקוע לייאוש באמצעות תזכורות מתמידות לעצמי שזו רק תקופה ושאני עושה את השינויים האלה מתוך בחירה בהתפתחות שלי.

בכל זאת הצלחתי לקחת את עצמי לבריכה כי אני יודעת שזה עושה לי טוב. המים, התנועה, המדיטטיביות הזאת שברגע ההגעה לקיר הבריכה ויציאה לסיבוב נוסף. 

הבגד ים השלם הכחול היה בכביסה אבל אני מניחה שגם אם הייתי לובשת אותו ולא את הביקיני השובב שלי הייתי זוכה לאותה קריאת  "שלום!" בקול רם ומתפעל.

פעם יצאתי עם מישהו ששוחה באותה בריכה ולכן אני נעמדת ומורידה את המשקפת בתנועה לא חיננית בעליל כדי להבין אם אני מכירה את הגבר שבמסלול הסמוך. 

"לא, לא אנחנו לא מכירים" הוא אומר בחיוך זחוח כשאני יוצרת איתו קשר עין, כאילו קרא את מחשבותיי. 

"אה, אז אתה סתם מפריע לי באמצע הסיבוב" אני עונה לו ומיד מרכיבה את המשקפת מחדש וצוללת לבריכה. 

מעצבן, אני חושבת לעצמי תוך כדי שחייה. למה הוא חושב שהוא יכול לעצור אותי ככה באמצע התנופה. הוא שיבש לי את כל הזרימה. אני שמה לב שהתנועות שלי חדות יותר וקצב השחייה שלי מתגבר. הכעס מדרבן אותי לעקוף אותו (כמובן ללא הצלחה, אני בסך הכל 155 ס"מ של שחיינית חובבת במיוחד).

אבל אחרי עוד בריכה או שתיים המחשבות שלי תופסות כיוון חדש. אין לו מושג עם מי הוא ניסה לדבר. אני בטוחה שאם הוא היה יודע איך אני אוהבת להתנהג לגברים שמוצאים חן בעיניי הוא היה שמח שנפנפתי אותו אחרי משפט אחד. 

אני מדמיינת איך הייתי מלמדת אותו לקח.

ראש מתחת למים. נושפת אוויר. עולה למעלה. 

הייתי לוקחת אותו למלתחות הנשים.

לא, הגברים. 

לא. 

זה צריך להיות ריאלי. 

עוד נשימה, עוד נשיפה. 

הפתרון צץ בראשי ואני מחייכת חיוך סדיסטי. 

הסאונה. 

הייתי רומזת לו במבט שלא משתמע לשתי פנים ונכנסת לסאונה בביטחון מלא שהוא בא אחריי, מלא בביטחון שגוי. 

הייתי מתקרבת אליו בפתיינות, נותנת לו להרגיש נינוח, אולי אפילו מלטפת אותו קצת, מחליקה את היד במורד הרגל שלו, מספקת לו רמזים למשהו שבשום פנים ואופן לא הולך לקרות.

התנועות שלי במים חדורות מטרה, כל גופי מתמלא באנרגיה מהפנטזיה שאני רוקמת בראשי. ראש מעל המים, לוקחת אוויר. צוללת. 

הייתי מסתובבת סביבו, מלטפת את זרועותיו ומקרבת אותן זו לזו מאחורי הגב שלו. לפני שיספיק להבין מה קורה אני אקח את משקפת השחייה שבגללו הסתבכתי איתה קודם ואלפף את הרצועות שלה סביב פרקי ידיו, מהדקת. מחזיקה בעזרתה את שתי הידיים שלו ביד אחת וביד שניה דוחפת את הגב שלו לרצפה וחודרת אליו. 

אבל אין לך זין! אני שומעת את עצמי בתוך הראש. זה אותו הקול שהתעקש על מיקום ריאלי לפנטזיה. אני משתיקה אותו כשהוא ממשיך לציין שסביר להניח שאני לא אצליח להכניע פיזית את הגבר הזה, (שממשיך לשחות יותר מהר ממני מבלי לדעת שהוא מככב במקביל בפנטזיה מטונפת בראש שלי) 

ושעוד יותר סביר להניח שאני גם לא אכניע אותו מנטלית באמצעות הבטחה לסקס זול או מניפולציה אחרת, ושבכל זאת, זו בריכה ציבורית ואנשים ישמעו אותו מבחוץ, אם וכאשר אצליח איכשהו לבצע את זממי, ושבכלל, הלו- את הרי מאמינה לא רק בהסכמה אלא ברצון הדדי להגשים פנטזיות משותפות ו-

בינתיים בראש שלי אני ממשיכה לזיין אותו בכוח. אני מכאיבה לו, מצליפה בו ללא רחמים, עוד ועוד ללא הפסקה.

הידיים שלי במים רוטטות מרוב אנרגיה, טעונות בכל הכאב הזה שאני נותנת בדמיון. אני מגיעה לקצה הרדוד ונעמדת. פתאום שמה לב שאני קצרת נשימה. אני שואפת ארוכות ונושפת את האוויר מהפה באיטיות, מורידה דופק. 

שוחה עוד כמה בריכות בתחושת שלווה מחודשת. סוף סוף הוא לא מפריע יותר לזרימה.