שולטת בהתהוות

יש קשרים בחיי שלא תמיד יש לי מספיק מילים בשבילם ובשביל כל מה שהם מעוררים בי. רגעים מסוימים שבהם אין מה להגיד שלא יישמע רחוק, מזויף מדי, אקראי או לא קשור. 

בשביל הרגעים האלה יש לב אדום. מכל האפשרויות הבלתי מוגבלות של הטקסט הכתוב, ומכל האפשרויות הרבות-אך-קצת-יותר-מוגבלות של שורות האמוג'יז במקלדת, לב אדום יכול להגיד את כל מה שאני מרגישה ורוצה לומר ולא יכולה. 

ואני יודעת שפגעתי בול כשגם אני מקבלת לב אדום בתגובה. 

שתהיה לנו שבת שלום מלאה בשקט, שלווה ואוכל טעים. 

מטפל.ת זוגית שהיא בדסמ וא- מונוגמיה פרינדלי, שמקבלת בירושלים.

אולי מכאן תבוא הישועה. 

(כבר בדקתי באתר של המרכז למיניות אלטרנטיבית)

יושבת לקוקטייל עם חברות ישר מהעבודה, לפניי ערב עם הופעה מצחיקה

מחר בראנצ' בוקר והתחלה מאוחרת בעבודה

קמפינג בים בהמשך השבוע

והמון אהבה בלב. 

כמו שטונה אומר 

לא חסר לי כלום חוץ מזמן. 

(זמן להכיר, ואז להשפיט, איש או אישה שיימצאו מיוחדים ומעוניינים).

תתפללו לזמן בשבילי? 

ולשלווה במחוזותינו

כחלק מהתקופה הנוכחית בזוגיות שלנו, שבה האפשרות ליחסים פתוחים - שהייתה עד כה בעיקר על הנייר - מתחילה להתממש במציאות, שיתפתי אותו היום בפנטזיה של איך היה נראה היום שלנו אם הייתה לי (לנו?) נשלטת מחמד כמו שבאמת הייתי רוצה.

(סביר להניח שהרבה כוכבים יצטרכו להסתדר כדי להגשים את זה ולו חלקית, אבל אני מנסה להתאמן על לפנטז בלי דיסקליימרים ולסמוך על כך שהכוונה האוהבת שלי נראית לעין גם דרך החלקים היותר סדיסטיים בפנטזיות שלי).

***

זה התחיל בכך שנכנסנו לרכב הרותח ואמרתי

-אם היה לי נשלט הייתי שולחת אותו קצת לפנינו להפעיל את המזגן מראש. אתה יודע מה, מלכתחילה כשיצאנו, הייתי שולחת אותו לתפוס מקום בבית קפה, שולחן בחוץ, איפה שנעים. שיחכה בתור כמה שצריך.

-זו יכולה להיות גם נשלטת? הוא שאל אותי, והתחיל להפעיל את הגלגלים אצלי בראש.

-כן, עדיף תכלס. אחרי שתפעיל את המיזוג ברכב הייתי שולחת אותה הביתה. שתתחיל כלים, כביסה, מה שצריך. בעצם אין כלים, היא יכולה לעשות ספונג'ה, מזמן לא שטפנו כמו שצריך. 

כשהיא תסיים היא תצטרך לחכות עירומה בכניסה-

-בחוץ?

-לא בחוץ, בכניסה אצלנו. עירומה אני אומרת לך. שתחכה באיזו תנוחה בדסמית כזאת, על הברכיים או על שש. היא תחכה יפה, זה לא יהיה ארוך. הרי בטח כשהיא תסיים לשטוף אנחנו כבר נגיע. 

ואז אני אתן לה לחכות עוד.  

אתה תיכנס למקלחת. אם תרצה היא תעשה לך פדיקור. אם תרצה היא תמצוץ לך.

-רגע, והיא רוצה לעשות את כל זה?

-חמוד שלי, היא משתוקקת. היא רק מחכה שאני אגיד לה- את יכולה. 

***

אחרי זה אני אצטרף, אולי נכאיב לה, אולי נלטף אותה.

הוא רוצה לפנק ולדאוג לה, אני מסבירה לו שההתאמה שאני מחפשת היא של מישהי שעבורה השימוש, הניצול, ההקטנה וההשפלה הם דאגה ופינוק לנפש שלה, לא פחות מהליטוף וההערכה. מספרת על כמה קשה זה לאתר את ההתאמה המדויקת הזו.

כמה הכלוב מלא בהרס עצמי ובטורפים שמחפשים ללבות אותו.

כמה נדירים המקרים שבהם זה באמת מגיע ממקום שלם ובטוח. 

***

אנחנו מגיעים הביתה, בינתיים רק שנינו. דואגים גם לנפש שלנו. מפנים לאט לאט מקום לאנשים נוספים. 

אין לי משהו מסוים לספר עליו, אבל בא לי לכתוב כדי להישאר בקשר עם המלכה שבי, שזו משימה יותר קשה ממה שחושבים, גם אם יש כמה ניצנים של קשרים שנבנים. 

למה קשה? כי חיים. כי שגרה. כי עבודה. כי לוגיסטיקה. (פאקינג לוגיסטיקה). 

אני מאחלת לעצמי למצוא את הדרך לשזור את הבדסמ ביום יום שלי, לשמור על מתח פעיל. בא לי את הזמזום הזה, שילווה אותי במהלך היום. בא לי לחדש כל פעם, to keep them guessing. 

ובא לי זמן יחד, לפרוק את כל המתח שבניתי. 

ראיתי אותן כבר פעמיים, הולכות שלובות ידיים מהמרכז המסחרי, סוחבות עגלת שוק. לא בטוחה לאן, בהמשך הרחוב יש בניין חדש של דיור מוגן, אולי לשם.

אני תוהה לעצמי. הן גרות שם? הן שכנות? הן חולקות בית?

שתיהן נראות סובייטיות למדי, שיער קצר, עור בהיר, סטייל מוקפד.

אחת תמיד עם כובע, שיער אפור, לא צבוע. לובשת איזו חולצה משובצת ומכופתרת בתוך מכנסיים ספק-גבריות. היום קשרה גם בנדנה מסביב לצוואר. 

השנייה מעודנת יותר, מאופרת. שיערה בלונדיני. יש לה את הסטייל האירופאי הזה של נשים בגילה, צבעים תואמים, גזרות מדויקות, אין דבר אחד שאינו במקומו. היא לא לובשת יוקרה בשום מובן, הכל פרקטי לחלוטין, תיק מלא כיסים מבד נגד מים, אבל על כל כולה שורה אלגנטיות של אישה שנולדה במקום אחר וספגה ממנו נורמות של איך אישה צריכה להיראות.

אישה כמוה לרוב הולכת לצד גבר מוקפד ופרקטי כמוה, או לבד. 

היא הולכת לצד האישה השנייה. הן נשענות זו על זו, לא ממש מדברות תוך כדי הליכה. הן הולכות יחד ואין לי איך לדעת לאן, והאם בשלב מסוים הן פונות כל אחת לביתה. 

אבל לפחות בראש שלי, לכמה רגעים, אני שמחה בשבילן שמצאו מישהי להיות עצמן לצידה, ולהישען. 

כתבתי לו. 

ולעצמי חשבתי שגם אני צריכה להתחיל להסתגל לכך שמסתגלים אליי.

Street cat בדיוק כתבה יפה על האיזון שנדרש בין החיים, לבדסמ, לזוגיות, לעצמי.. הקלישאה של סופרמן לא סתם נהייתה קלישאה.

באמת יש לי אחריות גדולה. גם אצלי זה בא במקביל לתחומי אחריות חדשים בחיים המקצועיים שלי, הרבה משקל על הכתפיים מתחיל להצטבר. (מזל שבדיוק התחלתי להתאמן). 

והכוח הזה מתגלה כנעים, טבעי. ברור שיש בי גם חששות ונקודות שאני מסמנת לעצמי לשים לב אליהן. ועם זאת, האתגר הזה מרגיש בגודל שלי. לא כי נולדתי מוכנה, אלא כי גדלתי וגידלתי את עצמי אליו במהלך השנים האחרונות.

ומה שהכי מרגיע אותי, זה שאני בוחרת אנשים לגדול איתם יחד. כאלה שיש להם סבלנות לתהליכים ולקצב שלי. 

והסבלנות משתלמת.

במרוצת השנים הבנתי שיש שני סוגים עיקריים של נשלטים. אלה שמוכנים לספוג עבורי ואלה שזקוקים לספוג ממני. 

נשאלתי היום למה אני נמשכת יותר, עניתי שבסוף אני נמשכת לבן אדם שמולי, בין אם הוא משתייך לקבוצה הראשונה או השנייה. 

זה נכון, ועדיין השאלה רלוונטית.

הקו בין שתי הקבוצות הוא לא באמת חד וברור עד כדי כך. גם זה שזקוק לכאב שאני מעניקה, צריך שאדע מה הם גבולות הספיגה שלו. גם זה שמוכן לכאב, צריך ממני את האפשרות לתת לי את עצמו. 

אני חושבת שאפשר לסכם כי הדבר שאני הכי נמשכת אליו הוא הצורך בי. 

וזהו. 

אחד הדברים המשמעותיים שקרו מאז שחזרתי לכתוב כאן, הוא קול מסוים בראש שלי שחזר לדבר. אל כמה מהאנשים האמיתיים שצוינו בפוסט הקודם, אבל בעיקר אליי. 

כי להיות מלכה מבחינתי זו הוויה שמתחילה בי. בהתנהלות שלי, בתגובות שלי, בזמן שאני מקדישה כדי לשייף את התגובות האלו, בדברים שאני מקדישה להם חשיבות ובאלה שאני דוחקת לתחתית הרשימה. והקול הזה הוא התגלמות ההוויה הזו. הוא דורש ממני לעמוד בעצמי בדרישות שיש לי כמלכה מהנתינים שלי.

פעם הבאה תתכנני מראש את הזמן במטבח בצורה טובה יותר

תעבדי בזהירות לונג, מספיק להיחתך

די עם השטויות האלה, יש לך בטן, כמו לכל אישה מעל גיל 17, והקיום שלה לא מפריע לאף אחד חוץ ממך 

מה גורם למלכה הזו, שגרה בראש שלי, לדבר אליי עכשיו? מה גורם לה, בתקופות אחרות, להסתגר בחדריה (בטוח יש לה כמה) ולהיעלם כמעט לחלוטין מהתודעה וההוויה שלי? אני כותבת לעצמי את השאלות האלה וכבר מתוך שאילתן עולות כמה תשובות אפשריות, כמו שקורה לפעמים. למי שסקרן, אני מעריכה שאם אבדוק בצורה מחקרית יימצא קשר מובהק בין רמת החיבור שלי לעצמי, הנוכחות שלי עם עצמי, לבין קיומה של המלכה בתודעה שלי. ואולי המסקנה המתבקשת עונה על שאלה אחרת לגמרי שלפעמים אני שואלת עצמי, האם אני באמת בדסמית.

אם כך ואם כך, השורה התחתונה היא שבזכות הדיאלוג הפנימי הזה אני משכללת את היכולת שלי לעמוד מאחורי מי שאני ולהביא את עצמי לעולם בצורה משוחררת ואמיתית יותר, כל פעם עוד, והיכולת הזו מאפשרת לי להרגיש את אחד הערכים שאני חותרת אליהם כל הזמן בחיים:

חופש.