אין לי תשובה עם שורה תחתונה לשאלה הזו. זו מסוג השאלות שעליהן אני אומרת למטופלות שלי "את לא צריכה לענות על זה עכשיו, אני שואלת כדי שהשאלה תהיה לך בראש, תלווה אותך"
אז עכשיו זה 5 ימים אחרי שכתבתי את השאלה בכותרת ושמרתי כטיוטה.
והשאלה ממשיכה להיות בראש, slowly marinating.
אז עכשיו
כשיש זמן, ופנאי להרגיש ולהתחבר לדברים שכתבתי או כתבו אחרים, אני חוזרת להרגיש (ולא רק לדעת בראש) שיש כאן אנשים אמיתיים.
אני חושבת שזו לא תובנה מקורית מאוד, הניכור שבעולם הווירטואלי, שרק מתעצם תחת האנונימיות הכלובית. אני בטח לא היחידה שלפעמים מרגישה שהפניות, השיחות והפוסטים חוזרים על עצמם עד שכבר אין הבדל בין פרופיל אחד למשנהו.
אבל יש. תוך סיכון להישמע יותר היפית ממה שאני, אני טוענת שכל אחד הוא עולם, לכל נשלט חרמן שכותב לי "אשמח לשרת את הגבירה אפשר להכיר?" יש אמא ואבא, רצונות, מאכל אהוב, סודות מביכים, זכרונות.
וזה לא אומר שאני בהכרח אתעניין בכל פניה גנרית, בכל פרופיל ריק.
אבל אני רוצה להפנות את המבט גם אליי. איפה אני כבר מדפדפת את כל החוויה כמו עוד סרטון ברילז. מתי אני נכנסת לפה רק כי משעמם לי, או מתעדכנת מתוך הרגל ולא כי זה חשוב לי.
זה חלק מתהליך גדול יותר של נוכחות ברגע, של נסיון לחוות את החיים במלואם עד כמה שאפשר. אבל כאן זה חשוב לי במיוחד. לא רק כי אני רוצה לחוות יותר עוצמתי, יותר אמיתי, יותר נוכח. כי יש כאן אנשים אמיתיים. אנשים שפגשתי, אנשים שדיברתי איתם, אנשים שיצרתי איתם קשר, והם ראויים ליותר מלדפדף הלאה כי הגיע סרטון מעניין יותר.
אז מה עכשיו?