הכל או כלום

אני עקום. אני חלש. אני סגור. זה לא בשבילי. כולם מצליחים. אני לא. אל תשווה את עצמך לאחרים.

הפיטמות של המורה עומדות. אני רואה את קו התחתונים מתחת לטייץ. הייתי מפרק אותה. היא כזאת ילדה כוסית. הלוואי שתפרק אותי. לזכור לחפש אותה בפייסבוק אחרי השיעור. שלא תעיז לחפש אותה בפייסבוק. שלא תעיז. היא לא בקטע של מבוגרים ממנה ב 20 שנים. ואם כן? היא לא.

תחזור לאימון. תתרכז. תשומת לב. מיקוד. לנשום.

אני עקום.

הפטמות של המורה עומדות.

בעוד שבאימוני קצב גבוהה, פונקציונלי / High Interval Training, המוח שלי מפסיק לעבוד בד"כ בשלב כלשהו בכדי "לשרוד" את האימון ולהצליח לבצע את הפעולה הבאה: עוד פוש-אפ אחד/ עוד סקאווט אחד...

ביוגה המצב אצלי הפוך לחלוטין. השקט שבתרגול מגביר את ווליום המחשבות ואני יכל לשים לב להמון מחשבות שצצות ועוברות בתודעה שלי. 

זה מאוד דומה לחוויה שיש לי כשאני מעשן וויד, פעם במיליון שנה. גם אז הווליום של המחשבות שלי עולה לעוצמות גבוהות שקשה לי להתמודד איתם. 

אבל מוויד אני מתחמק, ומיוגה לא.

היוגה קוראת לי להתמודד עם המחשבות, הרגשות והדפוסים האלו שמופיעים אצלי ללא שליטה. 

להיות מודע לביקורת העצמית העצומה שבי. לחוסר הבטחון. לפגיעות שמלווה אותי מגיל קטן.

לרצון לאהבה. להכרה. לקבלה.

להתמכרות למין ולנהנתנות שקיימת בי.

להיות מודע אל הדברים שניהלו אותי במשך כל כך הרבה שנים באופן אוטומטי ולא מודע.

ועדיין מנהלים.

ואולי, רק אולי, להצליח לשנות גם משהו קטן בהתנהגות שלי. בתגובה שלי למחשבות ולרגשות האלו.

להרפות. לקבל. לחבק.

אני עקום - זה לא משנה

אני חלש - הכל בסדר

הפטמות של המורה עומדות - ממשיכים הלאה

אני מצליח ממש טוב את התרגיל - לנשום

בת הזוג שלי נפרדת ממני - לשחרר