הכל או כלום

לפני שאספר לכם שתחושת הבטן שלי צדקה לגבי דלהי כאשר חזתה שפחות אתחבר לעיר הזאת. (לפחות בסיבוב הזה)

לפני שאספר לכם שאני מבין למה לחלק מהאנשים דלהי תהיה too much. בגלל הליכלוך, הרעש, העוני, הפרות שמסתובבות חופשי ברחובות, הסרחון והעשן.

לפני שאספר לכם שבתור תייר ירדפו אחריך, ינסו לעקוץ אותך, יתחננו לתרומה, ינסו למכור לך כל דבר אפשרי. ואני רק יכל לתאר שלנשים יהיה קשה יותר.

לפני שאספר לכם על הדלות, על השירותים במלון שלא הכי עובדים, על המקלחת שויתרתי להשתמש בה ועל זה שהחדר שלי נמצא צמוד לבית ספר לתיפוף.

לפני כל אלו אני חייב לספר לכם שהאוכל פה הוא פנומנלי. חריף ופנומנלי. אכלתי פה בסהכ 2 ארוחת וכל אחת מהן היתה טעימה שפשוט לא הצלחתי להפסיק לנקות את הצלחת. אכלתי עד שהרגשתי שהבטן מתפוצצת. תשכחו ממה שאתם מכירים כאוכל הודי בארץ. 

וכל הכאוס ברחובות עם הסרחון והעוני והרעש של התוופים כשאתה מנסה להרדם, והעשן, והפרות , כל אלו הם גם בדיוק הקסם האנושי והתרבותי שמרכיב את דלהי.

אבל היא פחות בשבילי. (בסיבוב הזה).

עכשיו במלון.  ניסיתי לתרגל מדיטציה אבל המיינד שלי כמו מופע זיקוקים ביום העצמאות. עדיין הצלחתי למצוא קצוות של שקט בכל המהומה.

מחר ב 10 בבוקר, 5 שעות נסיעה באוטובוס לרישיקש.

אדווח.