הכל או כלום

הגיע הזמן לדבר על זה.

מי שכל הזמן איתי על תקן נוכחת / נעדרת לאורך הטיול היא קינקוש.

לא היה יום שלא חשבתי עליה. לא היה לילה שלא דימיינתי אותה איתי במיטה. שוכבת מולי,  מחייכת אליי. יכלתי ממש להרגיש אותנו ביחד מכורבלים.

ניהלתי איתה במיטה שיחות שלמות בראש. צחקנו מלא. על הודו. ועל ההודים. ועליה. ועליי.

לכל חדר שנכנסתי אלין ישר בחנתי איפה היינו יכולים להזדיין.

היא כל כך חסרה לי.

בהודעה האחרונה שלה היא כתבה לי שהיא מתרחקת. 

לי זה מרגיש כמו חללית שיצאה מכדור הארץ ליעד כל שהוא בחלל וכל יום היא מתרחקת מאות אלפי קילומטרים. אני מרגיש שכל יום שעובר אנחנו מתרחקים מאות אלפי קילומטרים אחד מהשנייה. 

ומה אני יכל לעשות עכשיו?

לכעוס?

על מי?

לצרוח? לבכות?

מה אני אמור לעשות עם כל העצב והגעגועים האלו?