"ברוב משחקי הווידאו בוס היא דמות שחזקה הרבה יותר משאר הדמויות הממוחשבות במשחק... בניגוד לשאר הדמויות, דמות הבוס אמורה להווה אתגר הרבה יותר משמעותי עבור השחקן, שכן היא תנאי להתקדמות השחקן לשלב הבא, או לקבלת תגמול..." (מקור)
אני מרשה לעצמי לדבר ברבים אבל אני מניח שרובנו כאן בכלוב מתמודדים עם שדים פנימיים. כל אחד והשדים שלו.
שאלוהים יעזור לי אבל לפעמים נדמה לי שכמות השדים שרוקדים בתוכי היא פשוט לא נגמרת. כמו מתקפת זומבים באפוקליפסה, השדים פשוט מגיעים אליי בגלים אין סופיים.
אבל הפעם זה היה משהו אחר. זה לא היה גל שדים רגיל. זה היה משהו אחד. מוצק. גדול יותר. חזק יותר. עמוק יותר. הגעתי לבוס.
כתבתי כבר בעבר על השדים (מחשבות) שעולות לי בזמן שיעור יוגה. על הביקורת העצמית העצומה אבל כאן משהו השתנה. זה היה עוצמתי בכמה רמות מכל מה שפגשתי עד כה.
התחלתי להרגיש בו כבר באמצע השיעור וכשהגענו לשוואסנה (שיחרור על הגב) בסיום התרגול, הדמעות החלו להגיע. אחרי השוואסנה כאן, המורה ממשיך לעוד כמה דקות אחרונות של קריאה משותפת והרצאה רוחנית. בשלב הזה כבר לא יכלתי לשלוט בדמעות. בכיתי עמוקות.
פעם אחרונה שבכיתי ככה היתה לפני שנה וחצי כששברתי את הגב בטיול במרכז אמריקה.
אין לי מושג מאיפה הבוס הזה הגיע, אבל הוא החליט להופיע מולי וגם עכשיו, יום למחרת, אני עדיין מרגיש את רעידות המשנה שלו.
אני מודה לו שהוא הופיע. אני מודה לו על השיעור.
אני מודה לעצמי שלא נבהלתי. שלא נלחמתי בו. שנכחתי. שהרשתי לעצמי לבכות.
ימים יגידו עם עברתי לשלב הבא או לא.
או אם יש בכלל שלבים במשחק הזה שנקרא: החיים.
