הכל או כלום

וזה לא משנה באיזה צד השוט אתם...

כשאנחנו יוצאים לדאנג'ן, אנחנו נותנים חופש לחלק מסויים שקיים בנו לצאת החוצה בפומבי. מי יותר ומי פחות.

אנחנו נחשפים. משחקים. מתלבשים. רוקדים. ולא מתביישים.

הצד הבדס"מי הזה שבנו, זה שיוצא החוצה בדאנג'ן,  לא יוצא אצל רובנו ביום יום.

לא בעבודה. לא עם המשפחה. במכולת. עם ההורים מהכיתה של הילד.

וגם אם הוא כן יוצא, הוא ייצא בד"כ יותר מוצנע. ליחידים. אנשים קרובים בלבד.

אז כמו הדאנג'ן,

ככה הודו מוציאה ממני את הצד הרוחני שבי. 

את החופש להיות רגיש ופגיע.

מחפש. 

שקט.

שואל.

מתבודד.

מתפעל.

ללא ציניות.

עדין. (וואוו, כן!)

כל התכונות שאני מצניע היטב ביום יום. 

בעבודה. עם המשפחה. במכולת. עם ההורים מהכיתה של הילד.

עם עצמי.

ולסיום משפט יפה שאמר המורה ליוגה בשיעור:

Joy is the song of Thanks

בלי ציניות,  כן?