הכל או כלום

בשישי קינקוש ואני הלכנו למפגש חברים וזאת היתה פעם ראשונה מזה חודשים שנכחתי במפגש כזה.

לא נהנתי מאוד וגם לא סבלתי יותר מידי אבל בהחלט אלו לא מסוג האירועים שאני מחפש כרגע.

היו מעט מאוד שיחות מעניינות עם מעט מאוד אנשים מעניינים.

השיחה הממוצעת נעה בין הנושאים הבאים: עבודה, ילדים, ריכולים, האדרה עצמית/ זוגית, הגברים מהר מאוד יתחילו בינהם תחרות אגו כלשהי כגון: לי יש אוסף ויסקי יותר מיוחד/ חופשה יותר יוקרתית, קיבלתי אפגרייד בטיסה יותר מטורפת.

בלה בלה בלה בלה בלה בלה.

הכל עטוף בהרבה ציניות, אגו, חומות הגנה ואלכהול.

אלו שיחות של הרובד הנמוך ביותר.

שיחות של תבניות, תארים, מטרות, מסיכות. שיחות על אוטומט.

אף אחד לא נפתח. לא משתף. לא מנסה לעלות שלב. אם אני מרגיש שאני משחק תפקיד, כנראה שיש לפחות עוד אדם אחד בארוע שמרגיש ככה גם.

איפה את.ה? את.ה פה?

אולי אני נשמע מתנשא. יכל להיות, לא התכוונתי לפגוע באף אחד. זה לא שאני מחפש רק מפגשי עומק פילוסופיים ורגשיים שאצא מהם עם תובנות על חלל. אבל מנסיון אישי 98.6% מהמפגשים שנכחתי בהם בחיי הבוגרים היו מהסוג הנ"ל. אז אשמח לקצת איזון. 

פעם הייתי נכנס להתקף חרדה מזה שאני לא כמו כולם. מהצורך להעמיד פנים. לשחק.

היום זה מעייף אותי. עייפות של שעמום בעיקר. 

זה כל כך צפוי מה יקרה במפגש.

רק שיהיה ברור, גם המלל הזה שלי הוא סוג של בלה בלה בלה בלה בלה.