הכל או כלום

עוד פחות מחודש אחגוג יום הולדת 48.

והנה בשנה האחרונה זזו אצלי בחיים לא מעט לוחות טקטוניים.

משכיר הייטק, למתלמד בחנות.

מאיש מסיבות (הי טכנו), לתלמיד בודהיזם.

הסמים הפכו לפודינג צ'יה.

מדאדי שולט, לפאפי נשלט.

אפילו השירים שלי תפסו כיוון חדש.

משהו ברעב שלי נרגע.

אני מרגיש את זה.

אני פחות מחפש "לטרוף את החיים". להספיק. לחוות.

אולי זה הגיל.

אולי זה תרגול המדיטציה.

אולי דכאון.

בסה"כ זאת הרגשה טובה שהרעב יורד, אבל גם מוזרה.

התפנה לי מרחב פנימי שאני עוד לא יודע איך למלא אותו.

אם למלא בכלל.

קצת מוזר/ מפחיד.

לפני עשור התחיל אצלי משבר גיל ה 40.

ועכשיו מרגיש לי שמשבר ה 50 כבר עולה במדרגות ותיכף ידפוק בדלת.

אז כנראה שאני כבר לא אהיה מיליונר. 

או מפורסם.

אני לא אהיה יזם הייטק.

אני לא אהיה סיפור הצלחה, לפי איך שהמוח שלי מדד הצלחה 47 שנים.

אסתפק בלהיות מאושר.

גם לוסי ג'ורדן הבינה בגיל 37 שהיא לא תיסע במכונית ספורט ברחבי פריז.