הכל או כלום

אם הייתם רוצים להיפגש איתי לפני 3 שנים, כנראה שהיה לוקח לכם שבועיים.

ממסיבות טכנו 

למסיבות בדס"מ.

מערבי פוקר

למאנצ'ים.

מקינקוש

לדייטים.

כל הזמן מילאתי את הזמן שלי.

"טרפתי את העולם".

מאז נפרדתי מחבורת המסיבות.

וגם עם חבורת הפוקר אני הרבה פחות בקשר.

יש לי את קינקוש.

את ונוס החתיך.

יש לי את החברים מהתיכון.

ואלו חיי החברה שלי פחות או יותר.

את הרב המוחלט של הלילות הפנויים שלי אני מעביר בבית. (ופעם בשבוע, מוצ"ש,  בהפגנות בקפלן).

האם אני מתגעגע להיי של סמים? כן.

האם הייתי רוצה לזיין עוד קוס נוספים? כן.

האם חסרים לי משחקי הפוקר? ממש לא.

האם הרעב שרוצה "לטרוף את העולם" חסר לי? חסר.

גם דברים שאנו חושקים בהם וגם דברים שאנו לא חושקים בהם, יכולים לגרום לנו סבל.

גם לקבל את מה שרצינו וגם לא לקבל את מה שרצינו, יכולים לגרום לנו סבל.

גם לקבל את מה שלא רצינו...

וכך זה ממשיך.

הקוס הנוסף כנראה יגרום לי עונג.. רגעי.

אבל ההתעסקות בנושא.

המרדף אחריו.

המחיר והזמן שלו.

הם הכוונת אנרגיה לריק.

הם השקייה של הזרעים הלא נכונים.

אולי יהיה לי עוד קוס, אולי לא.

אולי אקח עוד סמים, אולי לא.

אולי אהיה מפורסם ועשיר, אולי לא.

וכך זה ממשיך..

הכל טוב.

האושר הוא בתוכי,  בדיוק כמו שהסבל הוא בתוכי.

את הזרעים של מי מהם אני משקה?