הכל או כלום

במועדון הבלוק ז"ל היו 3 רחבות:

הבלוק- החלל המרכזי. 

הסקאווט - החלל האנדרגאונד

והלאונג' - קשה להסביר.

לקראת הסוף הגיע גם חלל רביעי שנקרא: החצר / Yard, שהוא עוד יותר קשה להסבר.

כשהיו מגיעים דיג'אים גדולים, כמו אדריאטיק/ טייל אוף אס/ סולומון - כולם היו מצטופפים בחלל הראשי.

"המבינים" היו הולכים לסקאווט.

אני אישית אהבתי את החלל המרכזי,  אבל כל החברים שלי היו מעדיפים את הסקאווט עם הטכנו המינימלי שבו.

הסקאווט היה צפוף, רועש ומלא עשן. בשביל לשרוד אותו היית ממש צריך לאהוב את המוזיקה או להיות ממש מסטול. אני בד"כ הייתי ממש מסטול.

אז למה אני מספר לכם על הסקאווט?

כי היום בדרך חזרה הביתה ממפגש עם ונוס (האליל), אחרי ששיתיתי פי 4 יותר אלכוהול ממה שתכננתי, 88FM נגנו טרק ששמעתי בסקאווט. וזה ישר הזכיר לי נסיעות דומות הביתה ב8 בבוקר כאשר אני שיכור ומסטול לגמרי.

וזה הזכיר לי גם שבדרך למפגש עם ונוס (האליל) בכלל הקשבתי להרצאה של הג'אן צ'ה, מגדולי הבודהיזם התאילנדי, שהיתה כל כך עדינה ומרגשת שבמשך חצי שעה בפקקים בדרך ליפו בכיתי.

אז מי זה הנומן? 

זה שבוכה מהג'אן צ'ה במכונית? או זה שמסטול בסקאווט ב7 בבוקר? 

פרנק סינטרה אמר פעם על אלכוהול:

"Alcohol may be man's worst enemy, but the Bible says love your enemy"

ואני מודה, אלכוהול הוא אוייב שלי. סוג של אוייב לפחות. אני לא שונא אותו. ואני לא אוהב אותו.

אני מכבד אותו.

אני מכבד אותו ומכיר בכוח שלו עליי.

אני מכבד, אותו מכיר בכוח שלו עליי ובחולשה שלי אליו.

אני מכבד אותו, מכיר בכוח שלו עליי, בחולשה שלי אליו וברצון שלי להשתנות. 

איימן.