הייתי בלא מעט במסיבות פמדום בשנים האחרונות ואף פעם לא הסכמתי להכנס לסשן עם משהי שלא באתי איתה או שהיתה בנינו איזושהי הכרות מוקדמת. זוט עני. מסיבות הפמדום בשבילי הן יותר מאנץ' מפליי.
לכן אחד הדברים שתמיד הפתיעו אותי היא המוכנות של גברים "לקפוץ" לסשן עם שולטת זרה מבלי לחשוב לרגע. מספיק שאחת השולטות מסמנת לנשלט לרדת על הברכיים וללקק לה את המגפיים, והוא מבצע. אם היא רוצה לסטור לו, הוא כנראה יסכים. אם היא תרצה לקלל אותו, הוא כנראה יסכים. מבלי להכיר אותה. מבלי לדעת את שמה. מבלי שהחליפו מילה בינהם בעבר.
כשבדסמ התחיל לעניין אותי, כשהבנתי שלהשלט ע"י אישה מדליק אותי, שלהיות מושפל, נחדר, מנויש גורם לי להתעוררות מינית גדולה.. הרגשתי הכי לבד בעולם.
הייתי נשוי אז, ועם אשתי לא יכלתי לדבר על זה.
עם החברים שלי בטח שלא יכלתי לדבר. אם הם רק היו יודעים מעט ממה שמדליק אותי, הם היו יורדים עליי, עושים לי רצח אופי ובריונות לשארית חיי. אני לא צוחק. אני חושב שמחלק מהחברים שלי פחדתי יותר מכל.
בכלל.. כל מודל הגבריות שטיפחתי וחשבתי שאני מכיר במשך שנים התמוסס לנגד עיני, בלייב.
לא רק שפחדתי ממה שגיליתי, הרגשתי בדידות גדולה מאוד. אני לבד בסיפור הזה ואסור שאף אחד יידע, אף פעם, על הנטיות שלי. (היום כמובן שאני במקום אחר)
ומה עכשיו?
מה עושים?
איך ממשיכים מכאן?
אני מסתכל היום על הגברים שמגיעים לפמדום והם מהממים בעיניי.
אני מנחש שחלק גדול מהם מרגיש/ הרגיש בשלב כלשהו את הבדידות והפחד שהרגשתי אני. את תחושת הבלבול, הלחץ והבהלה להסתרה.
והנה הם עוזרים אומץ ומגיעים למסיבת נשלטים.
הנה יש להם הזדמנות להיות מי שהם. לרדת על הברכיים. לקבל סטירה. לחיות לכמה רגעים את האני הפנימי הזה. לדעת שיש עוד גברים כמוהם. שיש נשים שולטות.
הם סופסוף יכולים להרפות לרגע ולהוריד את מסיכת הגבריות שלהם.
נשבע לכם שבפמדום האחרון זה היה מחזה יפה כל כך, שממש עלו לי דמעות בעיניים.
הנשלטים שמגיעים לפמדום. שקופצים לסשן. הם גיבורים בשבילי. הם פי אלף יותר גברים מהמון הגברים אחרים שאני מכיר, כי יש להם אומץ לבחון את עצמם, את המיניות שלהם וללכת עם האמת שלהם. גם אם לערב אחד.
