מגיל 0 עד גיל 15 ז' היה מתעלל בי.
מכות. השפלות. טרור פסיכולוגי. פגיעות מיניות. הכל היה שם. חרמות. הכריח אותי לעשות דברים שלא רציתי לעשות. הייתי משותק ממנו.
ז' לא היה רק בן גילי, והיה איתי מהגן עד כיתה י"ב באותה כיתה, הוא גם היה השכן שלי. אותה קומה. דלת ליד דלת. מה שאפשר לו לבוא אליי ולהציק לי מתי שרק רצה.
כולם ידעו מזה ש ז' מתעלל בי. ההורים שלי ידעו. אמא שלי אפילו צחקה על זה מולי כמה פעמים: "אתה זוכר איך ז' היה מתעלל בך? הוא היה מרביץ לך מכות.. " חה חה חה.
ז' לא היה רק בריון. הוא היה גם הכי חתיך. ספורטאי מצטיין. מנהיג החבורה. מלך השכבה. תלמיד גורע, אבל חביב המורים. וכמובן, כמובן, שאליל הבנות.
וכל הילד פלא הזה תפס אותי כפרויקט חייו ודאג לאמלל אותי כמה שהוא רק היה יכל.
הטרור היה כל כך גדול, שהוא היה חלק מהחיים שלי. בכלל לא משהו שאפשר להתנגד לו. אתה יכל להתנגד לשמש שלא תשקע בערב? השמש שוקעת וז' יפול עלי מתישהו.
ז' היום איש עסקים מצליח. עשיר מאוד. אין לו ילדים (עד כמה שידוע לי). יוצא לפגוש אותו פעם בכמה שנים. הוא עדיין אליל הבנות ודואג להראות באינסטוש שלו איך הוא חי את החיים הטובים.
נזכרתי היום ב ז'.
בטרור שהשליט עליי בתור ילד ונער. ועד כמה הטרור הזה משפיע עלי גם היום בתור מבוגר. הפצע הזה לא הגליד עדיין.
יום כיפור היום וצריך לסלוח, אבל קשה לי. קשה לי לסלוח לו. מדהים כמה ז' השפיע עלי. על המיניות שלי. על תפיסת הגבריות שלי. גבריות בכללי. נדהמתי לגלות כמה ז' מניע אותי בתת מודע, עשרות שנים אחרי שסיימתי תיכון ונפרדנו.
לא משנה מה אני עושה, כמעט תמיד ז' יצוץ ויפגע בי. ישפיל אותי. לא יתן לי מקום. יצחק עלי. הוא חי בתוכי.
במודע, אני יכל להבין שגם ל ז' היתה משפחה קשוחה. שאולי הוא קינא בי בדברים מסוימים. אני יכל להבין שחסרה לו חמלה. שהוא גם היה בסה"כ ילד. אבל למרות כל זה, אני לא מסוגל לסלוח לו כרגע.
ז' מבחינתי הוא השטן. איך אפשר לסלוח לשטן? מה אני אמור לעשות עם כל הרגשות האלו? עם כל הכאב הזה? מאיפה זה הגיע פתאום?
כל הבודהיזם הזה, כל העבודה העצמית.. ואני לא מסוגל לסלוח. לא כרגע לפחות. אולי זה בגלל שאני קודם צריך ללמוד לסלוח לעצמי.
