לאט לאט השקט הגיע.
ברחתי ממנו.
למרות שהצהרתי בפני כל מי שהיה מוכן לשמוע ש "אני רוצה להיות לבד". ניסיתי להלחם ב "לבד" הזה.
ביקרתי לכמה ימים את טכנו הישן, אני חוזר להנומן שאני בשמחה.
אי אפשר להלחם בחושך. אפשר רק להדליק את האור.
אני מתחיל להתרגל לשקט. לקצב האיטי. להתרחשויות הקטנות שבחוסר ההתרחשות הכללית.
"איזו מין שלווה ולא עושים שום דבר".
מה שצריך לקרות, יקרה.
יש בי הרבה עצב לאחרונה. אולי זה החורף שאת בואו מרגישים כבר בלילות.
שלום עצב. נחמד שקפצת לבקר. מה יש לך לספר לי?
אני הולך לבשל הרבה בזמן הקרוב. אוכל צמחוני ובריא. כולכם מוזמנים.
אני הולך להתאמן הרבה. למדוט הרבה. אתמול רקדתי בבית שעה עם מוזיקה. זאת המסיבה הכי טובה שהייתי בה בשנים האחרונות.
כשהתגרשתי מאוד זילזתי בזוגות נשואים. באנשים שהם מונו סאחים. היום אני מסתכל על הזוגות האלו וקצת מקנא בהם. יש משהו מרגש בפשטות של הזוגיות שלהם. הם מבינים אחד את השנייה ללא מילים.
אל תבינו אותי לא נכון, אני שמח שהתגרשתי. אבל זאת הזוגיות שאני מחפש. פשוטה. ללא מילים. לא מעורערת.
אין בפוסט הזה פואנטה. זרם מחשבות אקראי.
קצוות של חורף - ככה אני אקרא לפוסט הזה.
