החיים - כרוניקה של מוות ידוע מראש.

זריחה,ערפילים,אצבעות ידיים קפואות,ער - לפני שנים.ההווה אז היה רחוק מאד,אני ניצב על הר נושם,מקשיב.הפעם הראשונה שאני מדבר עם עצמי ללא מחיצות.עצמי קצת הופתע ממני אז נתתי לו לפתוח.תגיד מה מפריע לך אני אומר לו,לוחש בטון תקיף.מה מפריע לי?חה,לי?הוא צועק ומביט בי בחיוך חסר אמונה.אתה זה שמפריע לי!אתה שמחשיב עצמך לכל יכול,רב-שגל אינטלקטואלי,אתה שצד הנאות קטנות ומטופשות.אתה מפריע לי!
הופתעתי האמת,תשע עשרה שנים אנחנו יחד והוא שמר הכל בבטן,וזו בכלל בטן משותפת לשנינו,מוזר שלא הבחנתי.ומה איתך שאלתי?אתה מושלם?מה עם מוסריות היתר שלך?הצדקנות?התוכחה שאתה מטיף לכל עבר?אתה והטמטום הקולינארי שלך?אתה שתמיד טועם את הבוסר?מה איתך?
תמיד הייתה ביצה רדודה!עצמי מטיח בי מאוצר המלים המשותף והלא מוצלח של אז.תראה אותך!בחאקי!נעליים אדומות,חמוש,מגלומן!בשביל מה סחבת אותנו לכאן? דמי החל לטפס לכיוון נקודת הרתיחה(מעניין,אם יוכל לשנות מצב צבירה) - אני ציוני!צעקתי.צחוק.הוא צוחק.עצמי צוחק עליי.לא מאמין.ציוני?חחח,הצחקת אותי, עצמי גועה.באת לכאן לספק את היצרים הרדודים שלך!אידיוט!עצמי רתח לפתע.ואני,אני מביט בו ושואל,את עצמי,לא לבלבל,את אני אני שואל,ללא קול: ואם הוא נגיד צודק?מה אז?אם באמת לאני אני משקר,מה אז?לעצמי כבר שיקרתי מילדות אבל לא לאני.
אתה טועה!צעקתי חזרה,פרקי אצבעותיי מלבינים על הנשק הקר.אני זה אני ואתה גם כן!איך אתה לא מכיר אותי אחרי כל כך הרבה שנים?
איך?איך?לעולם לא דיברת איתי,עצמי דומע.התעלמת ממני ותמיד התחמקת.פעם,לפני כמה שנים,ניסיתי לדבר איתך אז,ליד הקבר,זוכר?אחרי שלוש דקות ויתרת על השיחה,לא היה לך האומץ,תמיד נמנעת ממני.ואת כל זה אומר לי עצמי.
זה זחל במשך תשע עשרה שנים ולבסוף התנחל בתוך תודעתי,זה היה קר וחמים,חד ובכל זאת בעל כהות מסויימת.נתתי לו שם,לזה,השלמה קראתי לו.השלמה מלאה,כך אני קורא לו בשמו המלא,בחגים בעיקר.ולפעמים אני מוציא את ההשלמה לטיול,להתאוורר,להביט לאחור ולראות שמא עצמי לא נפגע ממני.
שם,בהר ההוא,ביום ההוא,השתניתי.שם עמדתי בקופה הריקה ורכשתי כרטיסים לעתיד,לא טוב יותר,רק אמיתי יותר.שם עצמי עזב עצמו וחבר לאני.מאז אני הוא אני.אמיתי,בכל מקרה - לא שקר.