שאלו אותי,לפני שנים,מה לדעתי ההגדרה המפרידה בין האדם לשאר בעלי החיים.אלה וגם אלה צדים,עניתי.
מושא הציד הוא המבדיל ביניהם,חיות צדות,בדרך כלל,את אשר הכרחי לקיומן,מזון.
הציד האנושי מורכב בהרבה - האדם צד את אשר לא ניתן לצוד,את האושר.
(תובנה מעמיקה ביחס לילד בן 19 - חייבים להודות)
כשצדים את אשר אינו ניתן לציד,נותרים מתבוססים בביצה של יאוש ותסכול כאשר הפנטזיה והשקר העצמי משמשים כאי מפלט בביצה הטובענית.
מעטים האנשים אשר יחליטו לשחות בביצה מתוך כוונה כנה להגיע לחוף מבטחים אמיתי,מנחם ומרגיע.
ואם נחשוב לרגע שמא המשחק הוא הפוך והאושר הוא הצייד?
ואולי נחשוב על כך יותר מרגע....
משחר ילדותינו חונכנו,כבני אנוש,להיות ציידים,אקטיביים,מלומדים,חכמים,חזקים,משפיעים,סוחפים,מקובלים - הוצב לפנינו האידיאל.
למה לא חונכנו להיות גם טרף?
אם האושר הוא הצייד,כיצד נדע לשכנעו לצוד אותנו?
יכול להיות שבשרנו אינו ערב לחיכו המעודן של האושר?
ואם אנו ציידים כה מוצלחים,הכיצד בורח האושר פעם אחר פעם לאחר שנים של ציד מוצלח?
טעמם של היגון,הכאב והצער משובחים לאין ערוך,בשרינו כה ערב לחיכם עד כי אין הם פוסקים מלנגוס וללעוס,גם שחשבנו כי הנה ברחנו מהצלחת המעופשת שלהם.
אעז לעודד ולקבוע כי ללא מלאכתם הזדונית של היגון הכאב והצער לא ניתן היה לחוש במגעו המרפא של האושר.
בקיצור מאולץ....
לפני 19 שנים. 22 בפברואר 2005 בשעה 6:59
