בקרוב אגיע רחוק

אין מה לחפש כאן. זה בטוח.

כן אני לא מאוהבת בידיד השקוף שלי רק מוכירה - עקיצה*, מוכירה זו מילה יפה ככה אני אומרת לו, אבל הוא רוצה לשמוע משהו אחר, משהו שדומה לחבצלת ופנחס שדה, כן אני צעירה והוא כעץ השדה, סליחה סליחה, לא כפוף עדיין אבל הרוח במערות של עליו חורקת כמו המחסומים משטרתיים בשדרות הריאות החסומות.


מחר אני חושבת לקנות את מכתבים לחבצלת, קראתי משהו על פנחס הוא היה מעניין אבל הידיד הזה שלי אמר שחבצלת היתה מעניינת יותר, פרח שלא הספיק לפרוח ופנחס שהיה בודד מול פנינה רוזנבלום, כן זאת מהקוסמטיקה, לא שווה בעיניו לחבשוש התמה האומללה.



הידיד שלי משועשע מספירת החודשים הפרטית שלי מלפני חבלצת הוא ביקש ממני לכתוב:
ינואר, פברואר, מרץ, אפריל, מאי, יוני, יולי, , אוגוסט, ספטמבר,אוקטובר, נובמבר, דצמבר.



תהנו.


מומלץ***
http://sadeh.corky.net/havatzelet_file.html

והתחלות חדשות.

{בנתיים כתבתי כותרת וחצי שורה}

קפה בתוך ספלים חדשים שקובי קנה לי מתנה.
צבעוניים, {כמו חיי{?}}

אני צריכה לעשות טבלת חודשים.

ינואר, פברואר, מרץ, אפריל, מאי, יוני, יולי, אוגוסט, ספטמבר,אוקטובר, נובמבר, דצמבר.


בחודש ספטמבר אני אחזור, אולי, לבית שלי, אני חושבת שזה חודש תשיעי כמו בהריון, ואחריו בנובמבר אני מקווה למשהו טוב.

לשמוע רדיו ולהזכר בדברים ישנים.
יוסי סיאס כל כך ישן....
מזכיר לי את לילות החורף של שנותי כתלמידה שחיכיתי לרוני, החייל הראשון שלי. {מלחמת המפרץ} זהבה בן... 😄

נוסטליגייה תמימה. {?}
הבטחתי לעצמי שאתחיל גמילה עם האתר הזה מסתבר שאני לא ממש מצליחה.
הרי אני כבר לא ממש מעניינת פה איש ולא נראה לי שיש קוראים.
אבל אני כותבת בשבלי. מנחם*

המדיום הזה, הנפלא, העקר....

היום קיבלתי שולחן למחשב. זה כל כך שימח אותי. עכשיו הרבה יותר נוחה הגלישה.
זה הפוסט הראשון עם השולחן החדש.

וברקע.... יוסי סיאס מנסה לעשות סולחות.
היום הוא נשמע לי הרבה יותר ציני, כנראה שגם הוא התעייף.
{מהחיים}.

עכשיו חסר לי קקטוס.
וחייבת לפנות מפה את השולחן הישן.


########################################
יש אולי סבל?

לדעתי כן, אני זוכרת שמהתשבצים שהייתי עושה פעם וגם הייתי בהלם...
וואלה כרוב שווה מלאך!? איזה מגניב...
ואם אני אוהבת כרובית אז אני אוכלת מלאכים?!

***************************************************
אמש במועדון הייתי כל כך הזויה, וחוצפנית.
נדחפתי לו לשרותים וביקשתי לראות איך הוא עושה פיפי.
כמה גועלי מצידי.
כנראה שהוא לא ממש עבר לי...
אני סתם שמה עליי תחפושת של מלכה עם לב של שפחה. 😄
אני יודעת שאני טיפשה, אני יודעת שזה רע לי, להרגיש משהו למישהו כמוהו. ואני יודעת ואני יודעת, כמעט הכל.
אני לא מפחדת להיפגע. לא מפחדת, כי לא נותר לי כאן עוד הרבה זמן. עוד מעט אעסיק את עצמי בהרבה עניינים אחרים, והוא לא יהיה שם ממילא. אני לא אהיה כאן ממילא.

בכל פעם מתגלות

מצוקות חדשות. האלמות
היה, מסתבר, מעשיה.

אבל אני רוצה שתבטיח לי
שגם אם אהיה רק ראש

מדבר, משהו שמבצבץ
מתוך התוהו, תקשיב

לי, תקשיב גם כשלא יהיה
אף אחד אחר שיקשיב.

הנה כיביתי עוד סיגריה, כבר ניהיה מעיק לבלוע רעל במנות קטנות רק בכדי להמנע מלגעת בחיים.
הלב כבד עלי, ידי כבר מותשות מלאפר,
שגרת חיי הבילויים הסתמיים שוחקת אותי, אני רוצה לבד, לבד שלי, לבד איתי, מנוחה.

תמיד התיימרתי לא להודות בכאב, להתעלם מהתחושות. עטתי עצמי בעשרות חברים ומאות ידידים כדי למנוע מהתחושות מהלהפציע בי, מרגעי הבדידות מלזחול חזרה לחיי, אך זה לא עובד.
הן תמיד מצליחות לחדור את שיריוני, זה המצופה בשמחת חיים ורוח צעירה. הן שם.

חדלתי מלשכנע את סובביי בחוסני הנפשי, ברוחי החזקה. מלנסות ולשכנע כי איני זקוקה לאהבה, אני כה עצמאית ואם בכלל אחת שכזו רק תפריע לחיי העמוסים. כל הסיפור הזה של הלב בכלל, כולו טרחני.
הרי מהו, הלב, בסופו של דבר? עוד איזה איבר מדמם, שריר?
מה לו ולתחושות? לרגשות?
אני לא באמת יודעת מהי התשובה לזה ואם בכלל אחת כזו קיימת, אני רק יודעת שאני כבר הפסקתי להסתתר, להתחבא.
איני חזקה כל כך כמו שנהניתי להתיימר. כן, אני רוצה אהבה. כן, יש בדידות בחיי בכל רגע דל בו איני בורחת לקשרים יומיומיים ולעיסוקים חסרי משמעות.
במקום זאת החלטתי לאמץ או להכנע, תקראו לזה איך שתקראו. זה לא באמת משנה.
במקום לברוח מעצמי, אני נכנעת לתחושות, למחשבות ולרגשות. הם שם תמיד
ואני נכנעת לכובדן הדוחק בכתפיי, לעומסן שכה היטבתי לנשוא. במקום זאת אני מאמצת אותן לחיקי, לליבי, לתוכי. ומדליקה לי עוד סיגריה...



אנה.

היא אומרת שכשהיא עצובה היא מתחברת לעצמה,
מכירה את עצמה יותר.
ואני חשבתי הנה בדיוק כמו שאמרתי לה.
היא מכורה.
אנחנו מתמכרים להרגשה הזו.

הייתי שם, אני לא אחזור.

יש לה מבט עצוב בעיניים...
היא מזכירה לי תקופה
של יותר משנתיים
של לילות טרופים
והזיות משונות.

היא אומרת : "שאני מאושרת אז בטח רואים"
ואני חשבתי, אם היא מאושרת אז גם אני.

ככה זה בחברות.

************************************************
You're Not Alone

Your Not Alone
Open Your Mind

In a way its a, a matter of time
I will not worry for you, You'll be just fine
Take my thoughts with you, and when you look behind
You will surely see a face that you recognize

You're not alone I'll wait till the end of time
Open your mind, Surely it's plain to see
You're not alone, I'll wait till the end of time for you
Open your mind, Surely it's time to be with me

It is the distance
that makes life a little hard
two minds that once were close
now so many miles a part
I will not falter though
Ill hold on 'till your home
safely back where you belong
See how our love has grown

You're not alone, I'll wait till the end of time
Open your mind, Surely its plane to see
You're not alone, Ill wait 'till the end of time
Open your mind, baby theres time for me and you

You're not alone, ill wait till the end of time
Open your mind, Surely its plane to see

You're not alone
You're not alone
ill wait till the end of time

open your mind
surely there time to be with me


את לא לבד..
תפתחי את הראש..

באיזו שהיא צורה, זה רק עניין של זמן
אני לא דואג לך, את תהיי בסדר
קחי את המחשבות שלי איתך ושאת מסתכלת לאחור
את בוודאי תזהי פרצוף מוכר..

את לא לבד, אני אחכה עד סוף כל הזמנים
תפתחי את הראש, זה בטח קל מאוד לראות
את לא לבד, אני אחכה לך עד סוף כל הזמנים
תפתחי את הראש.. זה בוודאי הזמן להיות איתי..

זה המרחק
שהופך את החיים לקצת יותר קשים
שני מחשבות שפעם היו כל כך קרובות
עכשיו רחוקות אחת מהשניה
אני לא אחלוק מחשבות
אני אחזיק אותן עד שתשובי הביתה
שתחזרי בביטחה למקום שאליו את שייכת
תוכלי לראות איך אהבתנו גדלה

את לא לבד, אני אחכה עד סוף כל הזמנים
תפתחי את הראש, זה בטח קל מאוד קל לראות
את לא לבד, אני אחכה לך עד סוף כל הזמנים
תפתחי את הראש, בובה.. יש זמן שהוא בשבילי ובשבילך

את לא לבד, אני אחכה עד סוף כל הזמנים
תפתחי את הראש, זה בטח קל מאוד לראות
את לא לבד,
את לא לבד,
אני אחכה לך עד סוף כל הזמנים
תפתחי את הראש..
זה בוודאי הזמן להיות איתי..




even when your sad.. your my goddest..

אלוהים ברח, בדיוק אחרי שראה מה ברא.

אני לא יודעת מה איתך, אני באלוהים לא מאמינה...

תפנים, אלוהים לא קיים אין כזה דבר !!!

אילו לפחות היה אכפת לו מאיתנו!
הייתי שוקלת בחיוב לחזור לדעתי הקודמת.

צ'או.

אני זקוקה לשעות האלה, השקט, אין אף אחד, המקומות, לבד. כולם נעלמים. אולי אני זו שנעלמת.
הזמן הוא רק שלי, והמקום כולו.

עוצמת עיניים לשטף החם, מרפה לרגע יחיד מהיום, מהמחויבות הטוטאלית הרבה
יותר מדי, מהפקודות מההמולה הנסבלת עד גבול שאת רואה והוא כבר מזמן עבר.
עצמתי עיניים, נותנת למים לשטוף את כל גופי מכל הפעולות, הרגשות, המילים הלא רצויות שדבקו בו. בייחוד פה.
במקום שמחוץ לו את אף פעם לא לבד, להרוג ולמות בשביל רגע של פרטיות, פיסה של אוויר,
מטר שיהיה רק שלך, מקלחת זה לא רק מבחוץ.


יש אנשים שאסור להם לדבר, הם לא מודעים לכך. הכל מלא במילים מיותרות, שאם אפשר היה למחוק אותן בטרם נאמרו העולם היה טוב יותר, נסבל יותר לחיות בו, שקט דיו כדי למות. אין לי מה להגיד. "אסור לי לזוז".

בשבילי אין דבר. העבר נשכח, נשחק, נמחק. העתיד הוא מוות. רק בהווה אני מתקימת, שהוא אוסף של רגעים שבריריים, ארעיים מכדי להיות חלק משלם ערטילאי אבל כדאי כלשהו.

אסור להיקשר לשום דבר. ברגע שאת חלשה, ונקשרת בנפשך, הכאב על אובדנו יהיה הרבה יותר גדול, עד אין נשוא. ותרצי למות. והוא יאבד הכל אובד. חפצים נשרפים, נשברים, נגנבים.
אנשים הם הרבה יותר גרועים, את יכולה לאהוב אותם אבל אף פעם לא להכיר באמת עד הסוף.
והם ישקרו לך, יבגדו, יעזבו, ואלו שלא, יכאיבו עד שלא תצליחי לסבול את היותך את, אבל לא תהיה לך בחירה, אלא להישאר, כי פעם אחת פתחת את נפשך, כי נתת משהו, שכבר לא תוכלי לקבל בחזרה, ועכשיו אי אפשר לסגור אותה, והיא מונחת לעיני כל, חשופה לרוח, לבוז, ליריקות ודריכות ניפוצים ומעיכות שוב ושוב. ושוב.


פעם לימדת אותי שאסור להסתכל בעיניים, אלא אם אני מתכוונת באמת, ואת אף פעם לא מתכוונת באמת, למרות שנדמה לך. ככה אמרת.


לפעמים יש בי רצון להניח את ראשי על הכתף שלך ולהבטיח הבטחות שלעולם לא אוכל להגשים, אני רוצה להאמין בדבר, משהו מה שלא יהיה, רק לרגע.

יש דברים שאני לא יכולה לספר, אסור לי. אם תדע אותם לא תראה אותי עוד. פעם, כשהיה קר, סיפרו לי שהציפורים עפות לאן שחם, וחשבתי, אם הייתי ציפור, לא היה צורך לפחד לעולם עוד.


בעולם יש כמה סוגים של אנשים. יש את אלה שמחייכים אליהם, ויש אותנו. דברים שלא קורים לנו. לא במציאות. החיוך ההוא היה יפה. אליי אף אחת לא תחייך חיוך יפה. גם לא אלייך.

אנחנו אותו דבר. אני מסוכנת לך. אני לא בריאה. אני אלמד לעוף. ורק אתה תדאג לעולם. אין דבר אחר שאתה יכול לו. הוא נגע בי. נשכתי את כתפו עד שחלק ממנה נשאר בין שיניי, הוא אמר: מין צריך להרגיש כמו כאב, איטי ומתגבר, ועד הסוף, כשאת נוגעת בקצה של החיים ובקצה של המוות, והעצבים שלך חשופים, עם כל הכוח שלא יכול שיתקיים באדם יחיד, יותר מדי גדול ובלתי נסבל, ואת חייבת שייצא.
ואת צועקת, ואת צועקת, והחמה עוצרת והרגע עובר. וזהו, הכל נגמר. יותר אין לך דבר.


אף פעם לא עזבת אותי.


"שקיעות הן לא בשביל הים, הן בשביל שנוכל לקום ולהמשיך גם מחר".


אנה.