בקרוב אגיע רחוק

אני זקוקה לשעות האלה, השקט, אין אף אחד, המקומות, לבד. כולם נעלמים. אולי אני זו שנעלמת.
הזמן הוא רק שלי, והמקום כולו.

עוצמת עיניים לשטף החם, מרפה לרגע יחיד מהיום, מהמחויבות הטוטאלית הרבה
יותר מדי, מהפקודות מההמולה הנסבלת עד גבול שאת רואה והוא כבר מזמן עבר.
עצמתי עיניים, נותנת למים לשטוף את כל גופי מכל הפעולות, הרגשות, המילים הלא רצויות שדבקו בו. בייחוד פה.
במקום שמחוץ לו את אף פעם לא לבד, להרוג ולמות בשביל רגע של פרטיות, פיסה של אוויר,
מטר שיהיה רק שלך, מקלחת זה לא רק מבחוץ.


יש אנשים שאסור להם לדבר, הם לא מודעים לכך. הכל מלא במילים מיותרות, שאם אפשר היה למחוק אותן בטרם נאמרו העולם היה טוב יותר, נסבל יותר לחיות בו, שקט דיו כדי למות. אין לי מה להגיד. "אסור לי לזוז".

בשבילי אין דבר. העבר נשכח, נשחק, נמחק. העתיד הוא מוות. רק בהווה אני מתקימת, שהוא אוסף של רגעים שבריריים, ארעיים מכדי להיות חלק משלם ערטילאי אבל כדאי כלשהו.

אסור להיקשר לשום דבר. ברגע שאת חלשה, ונקשרת בנפשך, הכאב על אובדנו יהיה הרבה יותר גדול, עד אין נשוא. ותרצי למות. והוא יאבד הכל אובד. חפצים נשרפים, נשברים, נגנבים.
אנשים הם הרבה יותר גרועים, את יכולה לאהוב אותם אבל אף פעם לא להכיר באמת עד הסוף.
והם ישקרו לך, יבגדו, יעזבו, ואלו שלא, יכאיבו עד שלא תצליחי לסבול את היותך את, אבל לא תהיה לך בחירה, אלא להישאר, כי פעם אחת פתחת את נפשך, כי נתת משהו, שכבר לא תוכלי לקבל בחזרה, ועכשיו אי אפשר לסגור אותה, והיא מונחת לעיני כל, חשופה לרוח, לבוז, ליריקות ודריכות ניפוצים ומעיכות שוב ושוב. ושוב.


פעם לימדת אותי שאסור להסתכל בעיניים, אלא אם אני מתכוונת באמת, ואת אף פעם לא מתכוונת באמת, למרות שנדמה לך. ככה אמרת.


לפעמים יש בי רצון להניח את ראשי על הכתף שלך ולהבטיח הבטחות שלעולם לא אוכל להגשים, אני רוצה להאמין בדבר, משהו מה שלא יהיה, רק לרגע.

יש דברים שאני לא יכולה לספר, אסור לי. אם תדע אותם לא תראה אותי עוד. פעם, כשהיה קר, סיפרו לי שהציפורים עפות לאן שחם, וחשבתי, אם הייתי ציפור, לא היה צורך לפחד לעולם עוד.


בעולם יש כמה סוגים של אנשים. יש את אלה שמחייכים אליהם, ויש אותנו. דברים שלא קורים לנו. לא במציאות. החיוך ההוא היה יפה. אליי אף אחת לא תחייך חיוך יפה. גם לא אלייך.

אנחנו אותו דבר. אני מסוכנת לך. אני לא בריאה. אני אלמד לעוף. ורק אתה תדאג לעולם. אין דבר אחר שאתה יכול לו. הוא נגע בי. נשכתי את כתפו עד שחלק ממנה נשאר בין שיניי, הוא אמר: מין צריך להרגיש כמו כאב, איטי ומתגבר, ועד הסוף, כשאת נוגעת בקצה של החיים ובקצה של המוות, והעצבים שלך חשופים, עם כל הכוח שלא יכול שיתקיים באדם יחיד, יותר מדי גדול ובלתי נסבל, ואת חייבת שייצא.
ואת צועקת, ואת צועקת, והחמה עוצרת והרגע עובר. וזהו, הכל נגמר. יותר אין לך דבר.


אף פעם לא עזבת אותי.


"שקיעות הן לא בשביל הים, הן בשביל שנוכל לקום ולהמשיך גם מחר".


אנה.