בקרוב אגיע רחוק

אני מרגישה שהפכתי להיות ריקה מתוכן.
אפילו את עצמי אני מצליחה לשעמם.
כלום לא מצליח להראות מושלם,
בהכל נראה כאילו חסר משהו.

כל כך הרבה מסגרות
ואחריות.

ואני רק רוצה להיות ילדה נצחית
והזמן ממשיך לנוע לכיוון חצי ידוע.

ימים של אמצע הדרך
כולם סביבי הולכים רצים זזים
ואני שם בדממה בדרכי.

נסיעה קצרה ברכב
מגיעה לים, חושבת על העולם
מדליקה מגולגלת
חושבת על....
מה היה קורה?
אולי כן הייתי צריכה להקשיב לו?
אבל אני כמו תמיד "יודעת" מה טוב בשבלי.

רגע של שתיקה.