לפני 6 שנים. יום רביעי, 13 בפברואר 2019 בשעה 16:15
פעם לא הייתם תופסים אותי בוכה מול אנשים גם עם מת העולם. אני סלע, או הייתי.
לאחר 30 שנה, אשכרה הגעתי לשלב שכבר לא אכפת לי יותר מכלום. יוצאת מהעבודה ופשוט בוכה כל הדרך הביתה. בוכה גם בעבודה, גם במהלך העבודה. לא בכוונה, זה פשוט יורד.
אין רעש, רק מים. גם אין .משהו ספציפי, סתם אין סיבה לחיים.
ראיתי היום מודעה אבל של מישהי עם שם שמתחיל כמו שלי, וחשבתי כמה המודעה שלי הייתה מצחיקה.
"השאירה מאחוריה כלום אחד גדול, (הרי ישראל ובעלי חיים לא סיפור אהבה) אהרת היה רשום לגבי הכלבים.
ידיד וירטואלי מUK שאל אותי מה השם, דיברנו בפייסבוק. שכחחתי לשניה שזה בעברית והסברתי שאין שם משפחה כי באמת לא קיים. מה שהמצאתי אשכרה הכי קרוב למציאות שיש.
זה מצחיק שפעם היה לי קשה לעזוב כלבים ל3 ימים אפילו כאשר הייתי צריכה לנסוע לכנסים רפואיים עם הבן זוג, ועכשיו הסגר של כמה חודשים שחייב בהחלף מדינה, פתאום מרגיש לי כמו חופש.
אשכרה לא מחוברת לכלום על כדור הארץ, לא באמת יש כלום, וזה לא באמת משנה.
זה מצחיק שמטפלים מספרים לילדים להחזיק מעמד, רק לשרוד עד 30 והכול יהיה טוב.
וואלה. בא לי לחפש אותכם רק להראות לכם שטעייתם.
אז המתת חסד אסור במדינת ישראל. תשאירו בחיים, עד גיל 30 הכול יעבור, יהיה טוב יותר.
תהיה סיבה לחיות.
וואלה? חחחחחחחחח הצחקתם.
ללא ספק. היה שווה לחכות עשור, ואז עוד עשור חיים, בכדי לחוות את שנה אחרונה, שהיא האוסקר של 30 שנות חיי.
אתם מצחיקים, נשבעת לכם. ואתם אפילו לא רואים את זה.
כל כך מדוכאת שאפילו לא יודעת מה בא לי יותר, פשוט לא אכפת לי יותר. חייה, מתה, מה זה משנה. באמת שהכול אותו דבר.
מי צריך שם משפחה שהכול גם כך כל כך מזוייף.
תראו לי אהבה אמיתית לא בוגדנית וחולנית ומגעילה. ולא, לא של שנה.
תראו לי של חיים שלמים. ולא מהסוג שהאישה חושבת שיש לה בזמן שהזונה הבוגדנית הגדולה שנשוי לה משכיב חצי אתר בתירוצים של הסוות סטיות.
הפוסטים פה לפעמים, וכן. אני אשמה שקוראת. נכנסת לפה גם כך מדוכאת ונכנסת ולפעמים נעים, אך הרוב פשוט דוחה.
ואומרים לי פשוט לא להיות פה, אך האתר ממש לא בעיה. פה מ2008, יש לינק לפרופיל ישן בפרופיל ניתן לראות. 11 שנה זה מספיק זמן לעשות השוואה בין העולם בחוץ לפה, זה אותם אנשים. פשוט להקיא.
עצובה. ואין משהו ספציפי, אין כלום. ממש כלום. אפילו שם משפחה אין, פה שוכבת אף אחד, מחכה שהכל יסתיים מעצמו.
תחושה שמלווה אותי כל יום. והכל בסדר, באמת.
כבר לא מזיז לי. חייה, בערך.
