ובחלומי ישבנו/שכבנו סביב שולחן על הרצפה באווירה היפית שכזו אני, עוד 3 בחורות יפות וחבר מהצבא, צפופים ונוגעים. היינו למעשה בעבודה והתעסקנו בענייני עבודה.
כשסגרנו את עניין העבודה הצעתי להכין לכולנו קפה. שאלתי אחת אחת ואחד אם הם רוצים והתרוממנו כולנו יחד מהשולחן.
הלכנו לכיוון מסויים למקום שהוא מעין חדר אוכל באוויר הפתוח. סביב השולחנות ישבו אנשים מהכלוב. לא הכרתי שם אף אחד אבל פשוט ידעתי שזה אנשים מהכלוב. גם לבוש לא קונבנציונלי תמך בתחושה הזאת.
כשצעדנו צעדה לידי אחת מ-3 הבחורות שהיו לידי בשולחן. זו הייתה הבחורה מפוסט הפסיפלורה (https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=835091&blog_id=111305). היום היא כבר נשואה ואמא לילדים. צעדנו עם הפנים קדימה אך תשומת הלב והקשב של שנינו היו נתונים אחת לשני.
לראיה כשרציתי ללחוש לה משהו באוזן היא קירבה אלי את ראשה בשנייה שקירבתי את שלי אליה.
ואז לחשתי לה: "זה גיהינום לא לנשק לך את הצוואר כל הזמן".
לא יודע מאיפה בא לי המשפט הזה אבל חשבתי שיצא לי משפט יפה ורציתי לשתף אתכן.
אחרי שלחשתי לה היא פנתה לשולחנות ואני המשכתי לעמדת הקפה, אבל ממש באותה שניה הייתה אזעקה שהעירה אותי. אזעקת אמת? תרגול? אה, זו הצפירה.
עמדתי בצפירה. תרתי משמע. המחשבות בראש התחלפו מצוואר ענוג שאני מכיר שנים לבורות עם גופות.
וחשבתי שמעברים חדים זה קטע שאמור לבוא רק בעוד שבוע...
הגיהנום הוא יחסי.