והחדר היה מלא רק בך ובכסא שישבת עליו בשמלתך הבהירה , שבלטה מאד כנגד העירום שלי על הרצפה הכהה. רק קרן אור דקיקה חדרה דרך קירות החדר העבים.
ואז התחלת. התחלת להפשיט את הנפש שלי. שאלת אותי בטון רגוע ונעים, כמעט מהפנט שאלה אחר שאלה. וכל שאלה חודרת עמוק יותר לתוכי. שאלות שאני שאלתי את עצמי ולא מצאתי להן תשובות. שאלות שידעתי או חשבתי שידעתי את התשובות אליהן אך קברתי אותן עמוק ולא רציתי לעסוק בהן, בטח לא מול אדם אחר. ושאלות שמעולם לא שאלתי את עצמי והשאירו אותי המום. גם כי לא היה לי מושג איך לענות עליהן וגם כי התפלאתי איך זה שלא שאלתי את עצמי מעולם.
והתפתלתי מולך. כלומר הייתי קפוא כי אמרתי לי כבר בהתחלה לא לזוז. לא נגעת בי כלל אבל הנפש שלך שלחה יד עמוק לתוכי ושיחקה בנפש שלי כרצונה. הפשיטה אותה שכבה אחר שכבה, לוחצת בכל מקום שמתחשק לה. והנפש שלי מתפתלת, מנסה להתחמק, מנסה למצוא מילים, תשובות. מנסה בשניה אחת למצוא זכרונות, לנער מהם אבק ולנתח אותם.
ואת והנפש שלך ממשיכות בשלכן. והכל ברוגע, בנעימות. גם השאלות הנוקבות והכואבות ביותר. גם ההקשבה לתשובות שלהן בשלוות נפש. שלך כמובן, כי שלי הייתה נסערת ומבולבלת ומתביישת ומפחדת. מפחדת לא למצוא תשובות, מפחדת למצוא תשובות לא נכונות, מפחדת מהשאלה הבאה.
ואז בשלב מסוים את מבינה שדי לה להיום, לנפשי. את קמה מהכסא ואני ממשיך לא לזוז כמו שביקשת. ואני כל כך רוצה לגעת בך ולהרגיש אותך. לחבק לך את הרגל ולתת לסערת הרגשות, הפחדים והתסכול לשקוע.
ואת מחייכת אלי חיוך ששווה הכל, שמראה שאת מרוצה ממני ומסתובבת אל הדלת הנעולה ונעלמת דרכה.
ואני קופץ ממקומי אל המקום האחרון בו עמדת. ונשאר בו אוויר בלי חמצן, אבל לא רק. נשארה בו גם טביעת כף רגלך העדינה והיחפה שניתן לראות רק כי קרן האור חודרת בדיוק בזווית הנכונה. ואני יודע שהיא ממש עוד שניה נעלמת. ואני מצמיד את פניי לרצפה בדיוק למקום הזה. הלחי שלי על טביעת כף רגלך.
ואני מאונן החוצה את התסכול שחונק אותי. כי אני חייב. כי גם ככה קשה לנשום אוויר שנשאר בלי חמצן.
