זו רכבת לילה מאוחרת ואני חוזר הביתה מהצבא אחרי שבועיים בקו. עייף, רעב ושמח להיות בדרך הביתה, אבל בכל זאת לא נרדם. לשמחתי היה שווה להשאר ער, כי אחרי כמה תחנות היא פוסעת ומתיישבת כמה כסאות מולי בשורה הנגדית. שמלה פרחונית ורגליים נשיות מהממות עם ציפורניים משוחות בלק אדום שאי אפשר להתעלם ממנו. העיניים נמשכות מעצמן, משתדל לא לבהות אבל כנראה שזה לא עובד לי כי פתאום העיניים שלה נחות על שלי ואני מסית את המבט מהר.
הנסיעה עוברת בשקט עוד כמה דקות והעיניים הספיקו לשכוח את הרגע המביך ונמשכות שוב אל היופי שמונח מולן. כמה מבטים חטופים הופכים כנראה שוב לבהייה כשאר אני רואה שהיא שוב מסתכלת לכיווני. הראש מוסט במהירות שיא לעבר החלון אבל אני רואה שהיא קמה ופוסעת לכיווני. היא נעמדת לידי, אני מכוון אליה את ראשי אבל לא את המבט. "זה מאד לא נעים לי נעיצת המבטים הזו שלך. זה מטריד. שלוט בעצמך."
אני לא יודע איפה לקבור את עצמי. מת שהרכבת תרד מהפסים. מרגיש את הלחיים שלי בוערות וממלמל סליחה סליחה סליחה. לוקח את עצמי, הנשק והתיק, קם וחומק לידה והולך לסוף הקרון, מודה לאל שהקרון די ריק ומתיישב על המושב האחרון. מרגיש נורא עם עצמי שעשיתי לאישה הזאת כזאת הרגשה רעה. "אידיוט אחד, אתה כבר לא ילד, קצת איפוק, קצת שליטה עצמית."
הנסיעה ממשיכה והקרוז מודיעה על התחנה הקרובה. היא קמה והולכת לכיוון הדלת שמאחורי. "תתאפק. ראש לחלון" אני אומר לעצמי. "אולי אבל היא תרצה להפרד במבט, לסגור את העניין ברוח חיובית קצת... איך תראה אם לא תסתכל, רק לשניה?". מבט חטוף לכיוונה מראה שהיא כלל לא מתעניינת בי. באופן אוטומטי העיניים יורדות מטה לכיוון הרגליים הפוסעות. או אז היא דווקא באורח פלא מבחינה במבטיי, משלימה את שלושת הצעדים שהפרידו ביני ובינה ונעצרת לידי. "תגיד אתה אמיתי?". שוב הלחיים בוערות, משפיל את המבט ושותק כי אין לי מה לומר או יכולת לומר את מה שאין לי לומר. "קום, בוא אחרי. שמור מרחק של 10 צעדים בינינו". הגוף מגיב אינסטנקטיבית, כמו מול פקודה של מדריכת ירי במטווחים. קם עם הציוד עלי ונעמד במרחק מה ממנה.
הדלתות מנחשות אותה ונפתחות לה מעצמן, היא פוסעת החוצה עם הרבה טקס בישבן. אני סופר 10 צעדים שלה ומתחיל לצעוד אחריה. היא הולכת בבטחון, רואים שהיא בסביבה הביתית שלה. יוצאים מהתחנה הולכים כמה רחובות ומגיעים לאיזו חורשה אפלה בקצה של פארק. אני חושב לעצמי איזה מין מקום מפוקפק, כמה אנשים בכל מיני ארונות בטח באו הנה לעשות כל מיני דברים... היא עוצרת ואני נעמד מיד. היא מסתובבת אלי. אני לא זז. "תתקרב", "עוד" "עוד". אני נעמד פסע ממנה.
"אתה חושב שכפות הרגליים שלי יפות אני מבינה?" אני עונה כן מגמגם (לא ידעתי שאפשר לגמגם ככה במילה כ"כ קצרה...). "נו, אז תגיד להן אתה זה..."
תוך כדי גיחוך קל אני מרים את המבט שהיה קבור באדמה בצד (כדי לא להתפתות לבהות בהן, אפילו באפלה היחסית ששררה סביב) אל עיניה רק כדי לראות שהיא מאד רצינית. החיוך שלי נמחק משפתיי ואני פולט בשקט "אני חושב שאתן יפות" לכיוון רגליה. "אני ממש לא חושבת שהן שמעו אותך..." אני מביט סביב לראות שאין איש בסביבה והיא מאפסת אותי "היי, רצית להסתכל עליהן לא? תסתכל, קדימה, ותגיד להן מה אתה חושב עליהן". אני מכחכך בגרוני וחוזר על עצמי בקול רם יותר "אני חושב שאתן יפות". "סתם יפות?" היא שואלת?. "אני חושב שאתן ממש יפות". שקט קצר והיא ממשיכה "אני לא חושבת שהן שמעו אותך עדיין, אולי כדאי שתדבר אליהן מקרוב יותר". אני מרים אליה שוב את המבט, הפעם אני למוד נסיון ולא מחויך כלל ופוגש שוב בפרצוף הרציני הזה. אני שומט את התיק בצד ויורד על ברכיי ואז נשכב על הבטן, כשהנשק מונח על ידיי מתוך הרגל משכיבות השמיכה בצבא. היא קולטת את זה ושואלת לגבי זה. אני מסביר לה שככה מחנכים אותנו- הנשק לא מונח על הרצפה. היא חושבת שניה ואומרת "זה ממש לא מעניין אותי, הוא חוצץ בינך לבין הרגליים שלי, שים אותו בצד". אני רוצה לומר משהו על הקשר האינטימי שבין לוחם והנשק שלו ואיך היא ככה נכנסת בינינו אבל הגוף מגיב בצייתנות ומניח את הנשק בצד על הקרקע.
"יפה, עכשיו, תגיד להן שוב". אני חוזר על עצמי, הפעם כמה ס"מ מכפות רגליה. "אני חושבת שהן קצת נעלבו". אני לא מבין ומרים אליה את ראשי. "פנית בכזאת כלליות, לא מגיע לכל אצבע יחס אישי?". אני מחזיר את מבטי מטה, מיישיר אותו אל הזרת של רגל שמאל שלה "אני חושב שאת ממש יפה", ועובר כך אצבע אצבע. לא נוח לי להיתו בעמדה הזאת, עם מדי הא' על הבוץ במקום פתוח כשכל שניה מישהו יכול לעבור ולראות אותי ככה ואני מייחל לכך שפה נגמר דו השיח המוזר הזה עם אצבעותיה.
"הן יותר מרוצות עכשיו..." היא ואמרת ומנענעת אותן מול פניי. "עכשיו, תתנצל בפני כל אחת על שבהית בהן בחוסר נימוס". אני עובר אצבע אצבע שוב ומתנצל בפניה על התנהגותי וחוסר הנימוס שלי. "אני חושבת שהן סלחו, אתה יכול לקום". אני קופץ על רגליי ובא להתכופף להרים את הנשק. "עזוב את הנשק" היא נכנסת שוב לקשר שיש בינינו. "ידיים מאחורי הגב, דום מתוח". היא אומרת כשהיא שמה לב שהן מונחות בקדמת גופי באופן מוזר. אני מבצע ומקווה שמספיק אפל כדי להסתיר את הבליטה במכנסיי.
לטיפה קלה שלה בקצה הבליטה מבהירה לי שטעיתי. "ידעתי שאתה כזה... מתי אתה יוצא הביתה שוב?" "בדיוק עוד שבועיים" אני עונה. "יפה, אם תצליח לא לאונן עד אז, אני מרשה לך להתיישב בדיוק ברכבת של אותה שעה בדיוק באותו קרון. תדאג להיות לבד במושב כדי שיהיה לי מקום מולך. נראה, אולי תוכל להתקרב אליהן עוד קצת... עכשיו לך, שלא תפספס את הרכבת האחרונה... :)"
