יש כמה שולטות בסרטים שאני רואה עם נטייה אמיתית לאכזריות.
אני אוהב לראות את הסרטים שלהן כי אני מאמין להן שהן באמת נהנות מהאכזריות הזאת.
ואני, ברור לי כשאני רואה את זה שאין מצב שהייתי מסוגל לספוג עשירית מהם... בתור אחד שלא יצא לו להגשים הרבה, עדיין ברור לי שיש פער בין הפנטזיה למציאות. כי במציאות כשכואב- אז כואב. כשמשפיל אז משפיל. כשמביך אז מביך. ואתה צריך להתמודד עם כל המכלול שאתה עם כל תחושה שצפה בך.
לכן כשאני רואה את זה נוצר בי בליל של תחושות, כשבצד אחד הרצון להזיז את המבט מהמסך כי פאק איך אפשר לשאת התעללות כזאת? ומהצד השני קנאה.
קנאה של ממש. קנאה בכוח הסבל של אותו בחור (חשבתן על זה פעם? שבעצם על אף שבספיגת התעללות יש מיקום מאד ברור של מי הגדולה והחזקה ומי הקטן והחלש, יש המון הפגנת כוח מהצד הנשלט על היכולת לספוג...)
ובעיקר אני מקנא בו על החופש. תחשבו לאיזו רמה של חופש צריך להגיע כדי להיות במקום כזה שמערכת העצבים שלך צועקת עליך "די, נרשם במערכת שלנו נזק חמור לאיברים, נסה להמנע ממה שאתה לא עושה שם, חדל חדל חדל".
אבל הוא- כל כך חופשי שאין בו פחד ואפילו מערכת העצבים שלו לא קובעת לו מה לעשות. עומד מולה ואומר לה: "לא נורא, האיברים יקבלו זמן להתאושש, עכשיו אני קיים רק כדי לספוג עבורה. אין עכשיו עתיד, אין מה יהיה. אח"כ כשאחזור להיות קיים בשביל עצמי אלקק את פצעיי במערה ואתן לגוף זמן להחלים".
זה כל כך טהור. לא לחשוב על הלפני. לא לחשוב על האחרי. כל כך להיות ברגע. מלוכלך וטהור ויפה.
(לינקים או המלצה על שמות בפרטי :))
שבת אכזרית (במידה)
ליק :)
