אתמול באחת מהנסיעות ביום העבודה עמדתי ברמזור והצצתי בפייסבוק. הפוסט הזה תפס לי את העיניים והתחלתי לקרוא.
למי שלא רוצה לקרוא הטקסט עוסק בפוסט טראומה וכתוב בצורה מופלאה בעיניי. הטסקט נגע בי והרגשתי לחלוחית שמתחילה להרטיב את עיניי.
(הערת אגב למניעת אמפתיה מיותרת- אמנם שירתתי כלוחם אך לשמחתי לא חוויתי חוויות מטלטלות של פציעות, סכנת חיים או מוות של חברים ואינני סובל מפוסט טראומה).
הרמזור התחלף והייתי ממש 2 דקות מהיעד אבל הרגשתי שאני חייב להמשיך לקרוא.
עצרתי בתחנת אוטובוס והמשכתי לקרוא. העיניים נרטבו לחלוטין ועד סוף הטקסט כבר בכיתי דמעות של ממש.
לקחתי כמה נשימות עמוקות, ולפני שהתחלתי לסוע שוב הצצתי במראה כדי לוודא שלא נראה שבכיתי.
הבטתי בעצמי. העיניים היו מבריקות. נוצצות. היה ניכר בהם שמץ של כאב, אך לא הייתה אדמומיות או נפיחות שמעידה על בכי רציני.
הבטתי לעצמי בעיניים ולפתע נראיתי לעצמי יפה. או לפחות יפה יותר משמעותית ממה שאני חושב שאני בד"כ. הרטוב הזה היה כ"כ אסתטי.
המחשבה הראשונה שעלתה לי באותו הרגע הייתה שאולי הבנתי פתאום את כל אותן הנשים שכתבו פה על חיבתן למראה הזה.
המראה של גבר בוכה.
אני בטוח שהחיבה שלהן נבעה מסיבות מורכבות יותר מאשר אסתטיקה נטו. ועדיין, אני חושב שהבנתי שיש בזה יופי.