אני אמנם מעל שני עשורים בכלוב, אבל מניח שכמו אצל הרבה זה לא בינארי. זה לא כן או לא. זה מנעד, זה גוונים, זה מרחקים ועומקים משתנים. כל הזמן.
ויש אפילו זמנים בהם אתה מוצא את עצמך מקפץ ומדלג בהנאה באחו של נורמליות, קונפורמיזם וסאחיות. וכשאתה שם נעים לך, באמת. הפרחים פורחים והפרפרים מתעופפים סביבך.
כן אתה מודע לעובדה שאתה שבלוני, שהולך בתלם ומעביר את חייו בשגרת עבודה, זוגיות, משפחה, הלוואות, חסכונות וצרות של מבוגרים.
וכשאתה שם אתה לא מרגיש שום דחף לכל מיני סטיות כאלה ואחרות. ואתה לפעמים כ"כ בדרך הישר שאתה אפילו קצת בז ומלגלג על עצמך הסוטה.
ואפילו חושב ומשכנע את עצמך שהנה. זהו. הגחמה הילדותית הזאת למשחקי שליטה עברה לך. והנה סוף סוף התבגרת.
הגיע הרגע בו אתה נפרד מהילד בן ה-16 שתופס את קדמת הבמה בכל פעם שאישה בעלת אופי מסויים ניצבת מולך.
ואתה לא מנסה לחזור לשם. לכל הטינופת, ההשפלה, המבוכה, הציות והריצוי. ברוך שפטרנו. הנה אתה פשוט עוד גבר שסתם נהנה מסקס שמתחיל בירידה טובה ונגמר בזיון קצר פעם בחודש-חודשיים. מה צריך יותר מזה מה?
וטוב לך. באמת רגוע ושקט.
ימים. לעתים שבועות. אולי פעם זה נמשך אפילו חודשים.
אבל בתקופות האלה שום דבר לא נעלם.
כל הרצונות, המאוויים, התשוקות, הצרכים זורמים מתחת לפני השטח ונאגרים במאגרים תת קרקעיים של לבה שהטמפ' שלה עולה בלי שמרגישים.
עד שיום אחד זה קורה. הרבה פעמים אצלי זה קורה ברגעים של תשישות, עייפות ובעיקר נפילת מתח אחרי תקופה עמוסה.
הגוף והמיינד מפורקים ממעמסות הדילוגים בארץ הנורמליות, מגננות הרציונל נחלשות וחומות תפיסת המציאות קורסות.
וללא ההגנות האלה פתאום מתוך המאגר התת קרקעי הזה הלבה פורצת. לעתים בטפטוף (אימוג'י קורץ), ולעתים בהתפרצות וולקנית שגורמת לך לעשות דברים שלא חשבת שתעשה לעולם.
ואתה מבין שזה חזק ממך. שאישה שנהנית מהמבוכה שלך, מההשפלה שלך, מהציות שלך ומהכאב שלך מוציאה ממך תחושות ששום דבר אחר בעולם לא מוציא.
ואין לך ברירה אלא להכנע.
לא נולד אדם שיכול לעמוד מול עוצמה של הר געש.
גם לא כשהר הגעש בתוכו.