יש זכרונות שמלווים אותנו כל החיים, אפילו אם הסיבה לזה שאנחנו זוכרים דווקא אותם לא ברורה. אחד הזכרונות האלה אצלי הוא מאיזה טקס בביה"ס. כיאה לזכרון כזה הפרטים מאד מטושטשים אבל אכתוב את מה שאני כן זוכר. הייתי בערך בכתה ו', רציתי לשבת ליד החברים שלי אבל כיוון שלא היה מקום (או שדיברנו יותר מדי) המורה העבירה אותי לספסל אחר בו היה מקום פנוי. רצה הגורל והמקום הפנוי היה ליד 3 בנות יפות ומקובלות שהיו גדולות ממני בשנה או שנתיים.
אתם צריכים לדעת שלא הייתי ילד דחוי או משהו. להפך, הייתי תמיד חלק מהחבר'ה הטובים, "מהמקובלים". אבל מאז שהייתי ילד הייתי מאד ביישן מול כל בנות המין היפה שחשבתי שהן יפות. כן אני מאלה ששנים היה קשה להם לדבר עם מישהי שמצאה חן בעיניהם, גם כשהתבגרתי.
אז התיישבתי לידן משובלל ומבוייש. הן מימין, אני משמאל. הן היו יפות, שתיים מהן היו בלונדיניות, החזה כבר עבר את שלב הניצנים. הרגשתי מאד מובך, כאילו מה לי ולבנות האלה? מה פתאום אני יושב איתן? מאד ניסיתי לא לגעת בטעות יד ביד או יד בירך. אפילו לא ליצור קשר עין... ואינני זוכר בדיוק מדוע, אבל נצרבה בי עד היום התחושה שהן צחקו עליי, על איך שישבתי, איך שניסיתי להתרחק.
ואולי הן צחקו באמת ושמעתי. אולי מישהו אמר לי. אולי הן צחקו על משהו אחר, לא שמו לב לקיומי בכלל וזה הכל היה בראשי... כך או כך תחושת הבושה והמבוכה מלווה אותי עד היום כשאני חושב על אותו הטקס. משל הייתי עירום והן לבושות.
(ואיך יודעים אם צדדים בתוכי יצרו את הזכרון הזה או שהזכרון הזה יצר/חיזק צדדים בתוכי?...)
