שמה הלך לפניה. הדיבורים על יופייה היו עניין של שגרה בבית החולים. היא הייתה שילוב של יופי עוצר נשימה, כריזמה ויכולות רפואיות יוצאות מין הכלל. היא הציבה לעצמה תמיד סטנדרטים גבוהים ודרשה מהסטודנטים שלה לא פחות. בוקר בוקר הייתה יוצאת מהאוטו הורוד המקושקש שלה עם עץ ריח בצורת סטטוסקופ וכבר מהחניה כל המבטים היו עליה.
הוא היה סטודנט, אחד כזה קצת מעל הממוצע, לא מהמשקיעים במיוחד. הדברים באו לו יחסית בקלות והוא מעולם לא שאף להיות מהמצטיינים. זה לא עניין אותו, הוא לא הבין איך אפשר לחיות בדרישה אין סופית לסטנדרטים גבוהים. הוא נהנה מהויתור העצמי פה ושם ובילה לא מעט שעות מול הפורנו במקום בשינון מחלות תסמינים ותרופות.
כמה שהסיטואציה של סטודנט לרפואה מלחיצה בפני עצמה, מולה תמיד מצא את עצמו לחוץ יותר. כל פעם שעינייה נחו על עיניו שאלה היה מרגיש את הדופק עולה והמצח מתמלא זיעה קרה. הוא חשב שההומור והקלילות שבו הצליחו להסתיר את זה.
"לא הם לא סיימו עם הרכב כמו שהבטיחו... כן פעם אחרונה שאני הולכת למוסך הזה...מה בטוח לא תוכלי לאסוף אותי?... טוב אני אסתדר" הוא שמע אותה אומרת לדמות בטלפון בסוף של יום ארוך מאד בבית החולים.
לפתע הוא שמע את עצמו אומר "אם את צריכה טרמפ אני פה עם אוטו". אין לו מושג מאיפה באה ההצעה הזאת, כאילו קול פנימי השתלט עליו לרגע.
היא התלבטה מעט, שקלה את האופציות בינה לבין עצמה, ושאלה לאן הוא נוסע. כיוון שהוא גר לא רחוק ממנה היא אמרה שהיא תשמח ושיפגוש אותה בכניסה לבית החולים בעוד 10 דקות.
כדי להמנע מאי הנעימות היא העבירה את הנסיעה בטלפון. בשיחה השנייה הוא שמע אותה אומרת לעוד דמות בטלפון: "נתתם מילה, תעמדו בה.. איזה מין בעלי מקצוע הם? ואין לי כלום בבית ותכננתי לעשות קניות היום.... כן אני יודעת... טוב נדבר ביום ראשון, ביי מותק".
השיחה התנתקה ושוב הקול הפנימי קפץ ושיקר: "האמת שאני צריך כמה דברים ותכננתי לעצור בשופרסל, בגלל שהצעתי לך טרמפ חשבתי לוותר על זה אבל אם גם את צריכה... אפשר לעצור אם את רוצה.."
כך הוא מצא את עצמו מסתובב עם עגלה וממלא דברים שהוא לא צריך כשהוא מדי פעם מציץ לחפש אותה. קשר עין איתה הבהיר שהגיע זמן הקופות.
הדרך לביתה הייתה קצרה והשיחה סבבה סביב מאמרים רפואיים. כשהגיעו היא יצאה והוא יצא מיד אחריה. היא היישירה אליו מבט והוא מט נלחץ וחצי אמר חצי גמגם "רציתי.. הנחתי ש... רק לעזור לך להעלות את הקניות הביתה". המבט המקפיא נשאר עוד שתי שניות עד שהתחלף בחיוך. "אשמח".
הלב שלו הלם דרך החולצה כשהרים את השקיות ופסע אחריה בגרם המדרגות הבודד לדירתה.
כשנכסו לבית הוא הניח את השקיות. היא מזגה לעצמה כוס מים, מבלי להציע לו. היא התקרבה אליו, הוא ניסה בכל כוחו להסתיר את ההתרגשות. "רק שלא תגיד תודה ותפתח את הדלת, שהרגע הזה לא ייגמר" חשב לעצמו.
"תגיד, נדמה לי או שתמיד שאתה איתי בסבבים במחלקות אתה לחוץ יותר מהרגיל?"
השאלה והמבט שהיישירה אליו הקפיאה אותו. הוא לא הצליח לנסח תשובה הולמת. מיד הרגיש גל חום השוטף את פניו וזיעה קרה המתאגדת על מצחו.
"הנה כמו שקורה עכשיו. חבל שאתה נלחץ ככה, אני רק בת אדם אתה יודע?... הנה תגע" אמרה והושיטה את ידה.
הוא לחץ את ידה בגמלוניות. היא לקחה את ידו השנייה והניחה אותה על זרועה. "תרגיש, תלטף, אני בשר ודם. אין מה להלחץ ממני".
הוא הרגיש את ההתקשחות הנבנית במכנסיו וניסה להלחם בה ללא הועיל. הוא ניסה להשען אחורה כדי שהבליטה תהיה מוסתרת.
"שתדע שאני חושבת שאתה סטודנט עם יכולות טובות בהרבה ממה שאתה מציג מולי. אני חושבת שאתה יכול להיות רופא טוב אם תשקיע יותר ואולי אם תהיה רגוע יותר מולי תוכל ללמוד טוב יותר. אתה רוצה שאעשה אותך רופא טוב יותר?"
הוא חייך במבוכה ולא הצליח להרכיב משפט קוהרנטי בתגובה. הנהון קל זה כל מה שהוא הצליח להוציא.
"יופי" היא אמרה והפנתה מבטה לידו שלא הפסיקה ללטף את ידה הענוגה בלי משים. הוא משך את ידו כמו הרגיש זרם חשמלי.
היא חייכה לעצמה ואמרה "אגב.." תוך כדי שידה נשלחת אל המפשעה שלו, "נסיון יפה להסתיר, לא עבד לך. אתה הולך עכשיו הביתה. אתה לא מאונן. לא רואה פורנו. לא כלום. אני יודעת שככה אתה מבזבז את הזמן במקום ללמוד. אתה מגיע מחר בבוקר כשאתה מדקלם בע"פ את רשימת האנטיביוטיקות העדיפות לדלקת ריאות עם פירוט היתרונות, החסרונות ותופעות הלוואי. אל תאכזב אותי". סיימה ופתחה את הדלת.
הוא הנהן, הסתובב, כמעט ונתקע בדלת ואז יצא אל המדרגות. כשהגיע אל הרכב ופתח את דלת הנהג, בעודו תוהה אם היה זה חלום או מציאות, הוא הרים את מבטו. 3 רכבים לפניו חנה רכב מוכר, ורוד ומקושקש.
