יושבת בסלון ביתי.
מרגישה שהגעתי לחוף מבטחיי.
כאילו יצאתי להרפתקה בעולם ולא ידעתי איך ואם אחזור לכאן.
כאילו אני מנסה להתייצב אחרי רעידת אדמה.
וזה לא שהיה לי רע.
להפך.
אני שונה. לפתע מאתגר אותי לעבור מחסומים ששמתי לעצמי.
להתמודד ולהיות אחרי.
לפעמים להודות ביני לביני שעדיף בלי כל הדרמה.
אבל ללא הדרמה הכיצד היה לנו/לכם מעניין? ללא הגילויים, ההתלהבות, ההתאהבות, שיברון הלב, ההתייצבות , הקנאה...?
איך היינו רואים את ההתקדמות ללא כל פער? אנחנו אוהבים להביט לאחור ולהבין מה אורך הדרך... שינוי שמה.
מודעות עצמית-
ההבנה שאני אחראית לאושר שלי.
להרגיש מה טוב, לשנות את הרע.
ולבדוק.
ולבחור.
אני במקום אחר.
עושה דברים ראשונים- לומדת.
מכל התנסות.
מכל מפגש.
מכל הרגעים המושלמים שקרו לנו לאחרונה אני הרגשנית זוכרת שבין כל הסקס החזק המפרק והמשחורר שהיה לנו בכמויות היה רגע שהתחבקנו בכפיות תוך כדי זיון צהריים.
וליטפת ונישקת אותי מלא זמן עד שנרדמנו ככה. כשאתה בתוכי, ואני זוכרת את השניות לפני שנרדמתי שהבנתי איזה מדהים הרגע הזה . שתמצית היקום נמצאת בתוכינו ככה כמו שעכשיו אנחנו פה מחוברים. והוקרתי כל כך.
זה קיטשי מאוד.
אני זוכרת גם שאמרתי לעצמי כמה קשה זה לשחרר ולהרפות את הגוף ולהרדם כשאתה בתוכי, ונרדמנו.
ועכשיו אני על הספה,
מרגישה דאון , כמו נחיתה.
זה לפעמים גם טוב.
אני מרגישה קשורה.
כמו נאנקת, לומדת שאין מה להלחם.
החבלים שנכרכים סביב עורי
מגרים ומאדימים אותו בשל הלחץ,
בכישוף הכאב והעונג.
אני מתמסרת לחבל שמחזיק אותי
נגד הכבידה,
מונע ממני ליפול.
מרתק אותי עד שאני מרחפת
מעל הסיצואציה.
צופה ומרחפת.
מרגישה שנעים לי.
חם לי ואני רטובה.
ומרחפת, עדיין.
תודה אהובי.
אני מתרגשת מאיתנו.