א ו ר פ ר א

אני מושכת לה.
באזניים.

כבר בבוקר הבנתי שאין סיכוי לזכות כאן ביחס מיוחד.
- אתם לא אוהבים אותי ייללתי.
זהו. מיציתם.
אפילו קפה למיטה לא מכינים לי יום אחד בשנה.
מייד הגיע הגדול וחיבק אותי ונתן לי
נשיקה על המצח ובירך ב: יומולדת שמח זקנתי.
ופנה לעיסוקיו.
כשיצא זחוח וצוהל אחרי הצהריים לחוג הטניס
כבר הודעתי לו בברור שאם
יחזור בלי זר פרחים הוא מת.
זהו. אני מחכה.

אולי זה יהיה.
היום ככה.
ואחייך כי
היה טוב.
אולי זה מה
שיהיה.
הכל.

היא
צריכה את הרווח
שיפריד בין
תאוותה למחשבתה.
שירעיד
בטשטוש האדרנלין
את הצורך הבסיסי להילקח.

אני חוזרת על
עצמי.

רגע לפני הסופ"ש
שיהיה יום מופלא..

זה
אמרת
והשארת
את
צבעי תשוקתך
בי.
והלכת.

איך זה
שמעולם
לא ידעתי
לחזור אל מאיפה שבאתי.

הרגעים שבקצה.
מביאים את
הדמעות
את התשוקה.
אל אובדנה.
אל מימושה.
איך היית רוצה
להבין את שבבי
הקסם והאור.
רק כדי לפרקם
ולחבר מחדש.

מחשבות רטובות
דרך שמשת חלון.
מתעגלות
נמרחות
נמתחות
לתוך
נוף הואדי.
וקר כאן
הרבה יותר.
אוף. בוא כבר אלי.