את י. אני מכירה כבר שנים. אתמול בדרך למאפיה שליד ביתי
פגשתי אותו שוב.
- הכל כמו שהיה אבל פחות.. מספר לי
איך הוא עדיין עורך בעתון ההוא
ומנחה ערבי עסקים במרכז הקונגרסים.
-מה איתך..האומנות...
אני מספרת לו על התערוכה החדשה
ושאפילו מצאתי את המוזה שלי..
- את מתמזמזת עם המוזה שלך?
הוא ידוע בשנינותו..
אנחנו נפרדים ואני נזכרת בש. השכן שלי
שמזמן לא ראיתי.
שולחת יד לתיק.. למקום הקבוע של הנייד
ולא מוצאת...מחטטת שוב ולשווא..
משחזרת מעשיי..
הלוא הייתי לפני כן בדואר לשלוח מכתב
רשום.
ואז נזכרת בבהלה..
אני שומרת מספר סמסים נבחרים מהאדון שלי.
איזו טעות.
שלל קללות מלווה את דרכי הקצרה לשם.
הסמסים ששמרתי..רצוי שלעולם לא יחשפו לאף אחד אחר.
ליבי הולם כשאני רואה את פתח הדואר.
אני מטפסת במדרגות מקווה בכל ליבי שהפקידה
בחלון שבו הייתי, עסוקה מכדי לחטט בטלפונים של אחרים.
-הייתי כאן כרגע אני אומרת בהיסת דעת למאבטח.
-אההה...את עם הכלב הקטן...נפל לך הטלפון כשלקחת אותו ...
מסתובבת לעברו בבהלה ורואה את ההבעה בפניו.
לא הייתי צריכה הרבה לדמיין..
חצי החיוך שנגד את המבע הקר בעיניו השחורות וידיו שנחו על
חגורתו..
נשמתי עמוק.
- אוכל לקבל את הטלפון ?
- את יודעת שלא. אמר בלי להפסיק לחייך.
היתי חסרת סבלנות וידעתי שהשארתי פצצה בידיים של זר.
- אני מציעה שתחזיר לי את הטלפון עכשיו אחרת אתלונן עליך.
- מממ ..אמר מתבונן לתוך עיני...
-אני רוצה בדיוק מה שמתואר בסמס
ההוא...הראשון...אח"כ תקבלי את הסלולארי שלך.
ממוסמרת לרצפה.. שתקתי.
אמר לי שעה וכתובת והלך.
- אם את רוצה להכנס לדואר את צריכה לקשור
את הכלב..אני שומעת את קולו של המאבטח החדש...
לפני 16 שנים. 8 בספטמבר 2008 בשעה 9:03
