א ו ר פ ר א

על קונפורמיזם ועל סאדו-מזוכיזם

שריאל שני נפעם מהמיניות הבלתי סטנדרטית שחווה במועדון הסאדו הציוני הגורם לו להרהר האם באמת הרוב דומם

אפשר לבלות חיים שלמים בחיק הקונפורמיות.
וכך בוחר לעשות הרוב.
הרוב הדומם.

הרוב המחובר לטלוויזיה, הצורך עיתון נפוץ, הטרוד במשכנתא, המקצה ממון רב מדי לסלולריזם, המתמרד נגד הגזירות הכלכליות, הנוח להתרשם מגבריות השלטון, הנופש באנטליה, הנוהג ביפנית בפקקים של איילון בשעת בוקר מוקדמת. הרוב החרד לגורל ילדיו, המטופל בהורים זקנים, הסבור כי הצרפתים הם אנטישמים. הרוב החש צורך עמוק להביע דעה בעניין ההתנתקות, מבלי שעיין באופן יסודי בפרטי התוכנית.

הרוב הנוסע בשבת ואינו יכול לצטט ולו שורה משירת הים, אך מל את בניו. הרוב הצורך את הארי פוטר ואת יצפאן ואת נינט ואתך שי גבסו ואת רוני סופרסטאר. הרוב שגבריותו חומדת את הקלטת שנגנבה מביתה של XXX ונקביותו על גיזרה בלתי מושגת וטפו על ספיידרמן, או על בראטס. הרוב, הבז לאליטיזם. הרוב, שקץ בהבטחות וקץ בעברו וחולם אמריקה ואינו מכיר את אמריקה ואינו יודע מה אכזרית היא. הרוב שבלונד הוא בלונד עבורו בין שהוא מולד ובין שאינו מולד. הרוב הצולה בשר שנרכש במרכול על אסכלה. הרוב למוד הפשרות. הרוב שוויתר על שימוש מגדרי נכון במספרים. הרוב שהשלים עם המוזיקה האלקטרונית ומשמיעה בשמחות לזקנים תשושים. הרוב המפחד ממילים פחד מוות ועוטף מעשים גרועים מהם בשתיקה. הרוב המתקנא בעשירים ומבקש להסתופף בחברתם. הרוב שהינו רוב והינו דומה וקרוץ מהחומר האנושי בכל מקום ובכל אתר.

הרוב, הבוחר במתכונת הסטנדרטית של מיניות האדם.

ביקרתי הלילה במסיבה שנערכה במועדון הסאדו היחיד בישראל במלאת שנתיים להיווסדו. צפוף היה המקום מאין כמותו והומה אדם. אברים חשופים נראו אי כה פה ושם. מאות אנשים לבשו שחור, בד, ויניל, תחרה וספנדקס. מקצתם לבשו מעט מאוד. שריקות שוטים נשמעו. שעווה כיסתה בשר חשוף. גפיים נקשרו. מגפיים רמסו. ואגב כך, קונפטי הותז, כוסיות הושקו, רבים פצחו במחולות. היו שעשו, היו שדיברו. היו שהביטו, מחרישים. האוויר הורכב מתמהיל צפוף של אהבה, שעמום, זימה, בשמים, עשן סיגריות ונרות ריחניים, ציפיות דרוכות ותקוות שנכזבו. כבכל אירוע חגיגי, היו מסמרים חברתיים. היו גם בני צל שחוסר ביטחונם מיסמר למקומותיהם. היו אנשים המבקרים שם פעמיים בשבוע ואנשים הפוקדים את המקום לעיתים רחוקות ואנשים שבאו אליו בראשונה.

אלימות, במובן היומיומי המוכר לרוב ונחווה על ידו, לא הייתה שם. לא ריחפה באוויר האגרסיביות של הנהג העצבני, של החייל במחסום, של האדם המאחר המשתהה בתור, של הפוליטיקאי המתלהם מעל מרקע הטלוויזיה, של הילד הגדול והחזק יותר הגוזל את כריך זולתו בחצר בית הספר, של המיעוט הנדכא, של הבעל המכה.

והייתה מתכונת בלתי סטנדרטית של מיניות האדם, שבה בחרו אנשים כמוני וכמוכם.

הבטתי סביב וחשבתי: מה אמיצה הבחירה הזו.
ותהיתי, האם בשאר בחירותיהם דומים הם לרוב אם לאו.
ועוד תהיתי, האם בחירותיו של הרוב צפויות וברורות כל כך כפי שנדמה?

ייתכן מאוד שלא.



יום שישי, 26 בנובמבר 2004, 9:46 מאת: שריאל שני, מיוחד לוואלה!, מערכת וואלה!